"אמא מתה היום. או, אולי, אתמול; אינני יכול לומר בביטחון. המברק מן ה'מעון' אומר: אמך נפטרה. ההלוויה מחר. השתתפות עמוקה בצערך. כיוון שכך נשאר הענין תלוי בספק; יכול שאתמול אירע הדבר" (מתוך "הזר" לאלבר קאמי, תרגום: אילנה המרמן). לאחרונה ניתנו בבית המשפט העליון סדרת פסקי דין המטילים עונשים חמורים במיוחד, מעל 20 שנות מאסר, לדמות החדשה של ההורג האדיש, בן דמותו של מארסו גיבור הזר של קאמי, תוצר הרפורמה האחרונה בדיני המתה. על-פי הרפורמה, אם בעבר כדי להרשיע ברצח היה צריך להוכיח יסוד נפשי של תכנון, כיום ניתן להרשיע ברצח גם מקרים בהם היסוד הנפשי הוא של אדישות, כשלא הייתה כוונה מפורשת מוקדמת להרוג את הקורבן. וזה קיצור תולדות המשפט הפלילי בישראל. אל תראו אותו לובש בגדי שררה, תערובת נדירה של בגדי תליין ושופט עליון, מתחת למסכה מסתתרת הסבתא הקשישה, שעלתה לישראל בשנת 1936. את הסרטיפיקט נתן לה הנציב העליון, בעצתה של "המועצה הפלשתינית", וקרא לה את פקודת החוק הפלילי 1936. הפקודה כוללת 391 איסורים ועונשים, אזהרות והגדרות, כולם מנוסחים בלשון קלה המתאימה לילידים החיים בקולוניות בחסדי בריטניה הגדולה. אבל אל תטעו להניח כי הייתה קיימת מועצה פלשתינית שהורכבה מחכמי משפט בריטיים ואולי אף נציגי היישוב היהודי והערבי. הצמדת עצתה של המועצה הפלשתינית להחלטת הנציב העליון אינה אלא קישוט לבלרי של פקידי משרד המושבות והדומיניונים כדי לזכות בעוד תקציבים, להאכיל את פיותיהם הרעבתניים של חברי המועצה הלא קיימת, ולהקנות לפקודות הפראיות של הנציב העליון דיוקן מעין חוקי, הנתמך בעצתה של מועצת רוחות רפאים. פקודת החוק הפלילי 1936 אינה העתקה של חוק בריטי, אלא פקודה מקורית שחוברה על-ידי פקידים במשרד המושבות, לאחר שמלאו כרסם בפאי רועים ובירה פושרת. לא היה אז ובקושי יש היום חוק פלילי אנגלי. בממלכת המשפט המקובל, החוק פלילי הוא תקדימים משפטיים שניתנו על-ידי לורדים נשואי פנים, בעלי מטעים ועבדים, מאמינים חסודים באלוהים שנטע בלבבות בני האדם נפש פגומה וחוטאת. לאחר שקמה המדינה הדמוקרטית והיהודית הפכה פקודת החוק הפלילי לחלק ממשפט המדינה, ותוקנה אין ספור פעמים. תרגומה הקלוקל לעברית נגרס בשיניהם של פרקליטים ושופטים, עד שבשנת 1977 עברה מתיחת פנים, הידוק אברים סמויים, ניקוי שאריות מיותרות ולעולם יצא חוק העונשין 1977, המסדיר לראשונה בשפה העברית את ייסורי החטא ועינויי הפשע. חוק העונשין, כמו פקודת החוק הפלילי, מאמינים בנפש החבויה במוחו או בקורקבנו של הנאשם. הנפש היא היושבת רואה ולא נראית על ספסל הנאשמים, היא שחטאה, ולא האדם שבו השתכנה נפש פגומה. בשנת 2019 יצאה לדרך הרפורמה בעבירות ההמתה במשפט הפלילי. בניגוד לרפורמת הסרק של לוין ושמחה, הפוגעת בעיקרון הפרדת הרשויות (שיש להבין אותה כהתקוממות אדיפלית כנגד שופטי העליון, המתפקדים כהורים מרושעים האוסרים על שמחה ויריב את הכניסה לחדר המיטות ואוסרים עליהם לצפות במעשיהם), הרפורמה בדיני המתה היא מעשית ונוגעת לכל אחד מאיתנו, אך איש לא הפגין נגדה או בעדה ברחוב קפלן, היא לא זכתה שאנשים יעטפו עצמם בדגל המדינה כדי למחות נגדה ויהיו למרמס סוסים ורוכביהם. על הרפורמה בדיני ההמתה שקדו כעשר שנים נציגי התביעה הכללית והסנגוריה הציבורית. זו הייתה הזדמנות נאותה לסלק את הנפש והנשמה מן החוק אל ספרי מוסר, ולהתרכז במעשה ובאחריות הפלילית של אדם בן זמננו, האדם החלול, תושב הערים הגדולות, זה הפוסע חסר נפש ונשמה "כשהערב על השמים נמתח כמו חולה על שולחן הניתוחים, זה השואל את עצמו אֲנִי מזדקן, אני מזדקן את שולי מכנסיי אגלגל, האם את עשרי מאחור לפשק? האם ארהיב לאכול אפרסק, אלבש מכנסיים לבנים מפלנל ואצא אל החוף לטייל" (כמאמר שירו של ט.ס אליוט). למרבה האכזבה, במקום להרפות מן הנפש יצרה הרפורמה עבירת רצח חדשה — רצח באדישות, שהוגדרה כשוויון נפש לאפשרות גרימת המוות. האומנם מכילה הנפש מצב תודעתי או קוגניטיבי של אדישות? איזה חלקים במוח מוארים או כבים כאשר הנפש נכנסת למצב של שוויון נפש. אין חוקר מוח או פסיכיאטר שיאשר את שוויון הנפש כמופע נירולוגי או רגשי, החיפוש אחרי שוויון הנפש במוח ובתודעה דומה לניתוח מוח הנעשה בפותחן קופסאות בידי רופא שלא ראה מוח חשוף מימיו. אדישות היא לא מצב נפשי, אלא אבסורד קיומי, כך מתאר אלבר קאמי את הרצח שבו נאשם גיבור "הזר", אב הטיפוס של הרוצח האדיש: "היה זה כאילו פרץ הזעם העיוור הזה טיהר אותי כליל, סילק ממני כל שמץ של תקווה; ואז, עם מבט מוטה אל הרקיע האפל בעל שלל הסימנים והכוכבים - אז, בפעם הראשונה, הראשונה בהחלט, פתחתי את לבי אל האדישות הנדיבה של היקום". זה הרחש המתחולל במוחו של הרוצח האדיש, הרחש הנשמע במקלטי הענק במדבריות אריזונה המכוונים אל היקום האינסופי, בתקווה לשמוע קול אנושי. בתי המשפט מניחים שאילו הצמדנו למוחו של הנאשם, ממש באותו רגע שהוא מבצע את המעשה, אוזניות רגישות במיוחד היינו שומעים את הלחישה העוברת מן היפוקמפוס אל האמיגדלה באמצעות תחנת הממסר של התלמוס, הלחישה האומרת "אני שווה נפש אם התוצאה של מעשי תביא למותו של הקורבן". זו הנחה דמיונית, בדיוק כמו הלחישה של "קלות הדעת", אחותה ההוללת של האדישות, הלוחשת: "אני נוטלת סיכון לא סביר שמעשיי יגרמו למוות, אך אני מקווה בתום לב שאצליח למנוע את התוצאה". על-פי הרפורמה בין לחישת האדיש ללחישת קל הדעת מפריד עונש שבין מאסר עולם ל-12 שנות מאסר, אך שניהם בדיות משפטיות, ששיטת משפט בת זמננו צריכה להיפטר מהן ומשרידי האמונה בנפש.