כשסבא כרמלי מוצא את נכדו כרמלי לאחר 75 שנה. במשדר "אחד ביום" בערוץ הרדיו N12 מחצית אפריל 2023, הובאה תוכנית בשם "שואה, מלחמה, עצמאות" שבה אלעד שמחיוף ראיין את ההיסטוריונית וחוקרת השואה פרופסור חנה יבלונקה ואותי. צויין בה כי
"בשדות הקרב של מלחמת העצמאות היו חיילים רבים, בהם גם חיילים שנלחמו על מדינה שרק קמה, שלא נולדו בה, חלקם לא דיברו את שפתה. הם הסתערו למענה עם מעט ניסיון בלוחמה, אבל הם הרגו ונהרגו עבורה. והכל שנים בודדות אחרי הזוועות שעברו באירופה. "הפעם ב"אחד ביום" אנחנו עם הסיפור שבמשך עשרות שנים לא סופר - סיפורם של ניצולי השואה שלחמו במלחמות העצמאות".
באותו משדר בדברים שלי אני מספר בין השאר על קורות אותי בחטיבת כרמלי שלחמה בצפון במהלך מלחמת העצמאות, על האבידות בחטיבה במיוחד בגדוד 22, תוך ארגון מחדש לאחר הסכם הפסקת האש השנייה, כשחיילים שובצו מחדש ואני הועברתי לאמ"ן ששכן אז ביפו. משום מה מן ההתייחסות הזאת שלי בכול הקשור לגורל החטיבה ניתן היה כנראה להבין שחטיבת כרמלי פורקה.
כחודש לערך לאחר השידור אני מקבל טלפון ובצד השני של הקו מציג את עצמו רב סרן נחמיה סגל, קצין המורשת של חטיבת כרמלי. הוא מודיע לי שחטיבת כרמלי לא זו בלבד שהיא חיה אבל היא צועדת חזק בהווה וקיימת בין היתר בכול הקשור למורשתה עליה הוא מופקד. מכיוון שמדובר בשני דורות, אני חש כאילו גיליתי נכד אבוד לאחר 75 שנים. מפגש כזה הוא ללא ספק מרגש למשתתפים בו שלא זו בלבד שבעת שרותי הם לא נולדו אלא מן הסתם גם לא הוריהם. מדובר בקצינים צעירים. מכיוון ש"לראות זה להאמין" נקבעה פגישה בביתי בתל אביב באחד מימי שישי בהשתתפות רב סרן סגל, סרן רפי יאנה ואחרון אחרון חביב, מפקד החטיבה עומר רוזנקרנץ-רוזן. חטיבה שמאחוריה היסטוריה מפוארת.
חטיבת כרמלי בכיבוש חיפה חטיבת כרמלי היא אחת מ-4 חטיבות של ה"ההגנה" שהוקמו לפני מלחמת העצמאות. עיקר פעילותה הראשונית של החטיבה הייתה בכוננות לקראת תפיסת הבסיסים הלוגיסטיים של הבריטים בסביבת חיפה עם עזיבתם ובמיוחד הנמל ודרכי הגישה אליו ובתי הזיקוק.
בין הפרקים בתולדות מלחמת העצמאות שלא זכו להבלטה רבה חרף היות המערכה קשה אך בשל היותה קצרה, מצויה המערכה לשחרור חיפה.
חיפה הייתה הצומת המרכזית בין מרכז ודרום ארץ ישראל לבין הצפון. העיר שבה היה הנמל היחידי עם מוצא לים התיכון. היא הייתה, ועודנה, עיר מעורבת של ערבים ויהודים. היה הכרח לשמור עליה בכול מחיר. חטיבת כרמלי וכוח של הפלמ"ח הצליחו בזאת זמן קצר לפני הכרזת העצמאות. קדמו לכיבוש העיר קרבות והתנגשויות בין כוחות ההגנה והפלמ"ח במוקדים שונים של העיר, בין היתר בלימת כוחות הערביים מחוץ לחיפה, כדי לסייע לאחיהם הלוחמים בתוך העיר.
ב-22 באפריל 1948 בשעה אחת לפנות בוקר החלה המתקפה הכללית בהרעשה כבדה של מרגמות הדווידקה שהופעלו לראשונה בחיפה, וקול הנפץ של הפגזים הטיל אימה על הערבים. מיד לאחר ההפגזה החלה ההתקפה בשני ראשים. כוח אחד ירד מהדר הכרמל לאורך רחוב הבורג' (כיום רחוב "מעלה השחרור") וסטאנטון (כיום רחוב "שיבת ציון"). במקביל, פתח כוח של הפלמ"ח, בפיקודו של יוחאי בן נון (לימים מפקד חיל-הים) בהתקפה מהמרכז המסחרי שבעיר התחתית ותוך זמן קצר נשברה הגנת הערבים. במספר מקומות, כמו במשרדי הנהלת הרכבת (לשעבר בית משפחת חורי) ובבית מרכזיית הטלפונים, גילו הערבים התנגדות עיקשת. כל הכוחות בשטח נצטוו לעבור ממגננה למתקפה. כוח משריין נע לעבר חליסה. בית החרושת לספירט שליד קולנוע "מאי" נכבש, בית החולים לחולי נפש נכבש, המפקדה הערבית ברחוב עירק הופגזה קשה. כל זאת לווה בפגזים של מרגמות כבדות והדווידקות שהרעש הנורא שלהם הפחיד את הערבים, הלוחמים והאזרחים יותר משפגע בהם. הם היו בטוחים שיש בידי היהודים איזה נשק סודי. קולות נפץ ותמרות עשן עלו מן העיר התחתית. בזה אחר זה נפלו העמדות של הכוחות הערביים והתחילה המנוסה הגדולה בכיוון הנמל.
כוח של הלגיון הערבי באזור יגור שניסה לבוא לעזרת הערבים בעיר נתקל במארב ובאש עמדות של חיילי כרמלי ונסוג. בשלב זה הוכנסה למערכה לוחמת הל"פ - לוחמה פסיכולוגית. שדרי "קול המגן" עלו על תדר השידורים הערביים ופנו "לשכנים התמימים ששמו מבטחם בבני בליעל. ... המוצא היחיד הוא להניח את הנשק ולהפסיק את הלחימה". כאן נכנס לתמונה הגנרל סטוקוול, מפקד הכוחות הבריטיים בעיר, והוא פנה אל מפקדת החטיבה לבחון מה הם התנאים לכניעת הכוח הערבי, כי הערבים פנו אליו וביקשו שהוא, סטוקוול, יבדוק זאת. התנאים העיקריים היו מסירת כל הנשק, הציוד והתחמושת לידי חטיבת כרמלי, החיילים שלחמו נגד היהודים בין אם הם ערבים ובין אם הם זרים (והיו כאלה, כולל מאירופה כמו מקרב המוסלמים ביוגוסלביה) יילקחו בשבי, יוכרז עוצר בכול השכונות הערביות אך לתושביהן לא יאונה כל רע ומי שיתנגד בכוח לאחר הפסקת האש יירה ללא אזהרה. סטוקוול אמר כי תנאי הכניעה הם הוגנים ורק עמד על כך שלוחמים בריטים שייתפסו בקרב הערבים יימסרו לידי הבריטים. הוא קבע ישיבה משותפת במפקדתו.
באותה ישיבה התברר כי לאחר התייעצות עם ארצות ערב החליטו הנציגים הערביים כי מוטב להם לעזוב מאשר לקבל את תנאי הכניעה, ואכן לאחר מסירת הנשק הם ומשפחותיהם הורשו לעזוב. סטוקוול הפציר בהם שלא לעשות זאת אך הערבים לא נעתרו, גם לא לפנייה של ראש העיר שבתי לוי, שהוא יערוב שלא יקרה להם כל רע לאחר שהלוחמים ייעצרו וימסרו את נשקם. בעקבות המנהיגים התחילה המנוסה הגדולה של הערבים.
זה היה המבצע המרשים ביותר של החטיבה עוד לפני המלחמה בה השתתפו גדודים 21 ו-22 של החטיבה. פעולות אחרות לפני המלחמה כללו פשיטות על כפרים באלד א-שיח, היום נשר, פיצוץ מנהרות הרכבת בראש הנקרה, והגשת אספקה לישובי הצפון תוף עקיפת עכו. שיירה אחת הותקפה ליד נהריה ונגרמו לה אבידות כבדות. בשבועות הבאים נכבשה עכו לפני הכרזת העצמאות. לאחר הכרזת המדינה השתתפה החטיבה בכל קרבות חזית הצפון ובטיהור כל אזור הגליל. כל זאת כאשר בחלק מן המערכה השתתפו יחידות מחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח. הסורים היו אויב מר והחטיבה, במיוחד גדוד 22, סבלה אבדות כבדות. מפקד החטיבה הראשון היה משה כרמל והשני היה מרדכי מקלף, לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל.
המפגש כול ההיסטוריה הזאת ידעה השלישייה שבאה לביתי באחד מימי שישי. המח"ט עומר רוזנקרנץ-רוזן, קצין המורשת רב סרן נחמיה סגל וסרן רפי יאנה. אבל הם לא הכירו את הפולקלור של החטיבה באותם ימים, ליתר דיוק את זה של גדוד 23 שעמו נמניתי. סיפרתי להם בין היתר כיצד מדי פעם בפעם יצאו רכבים מן הבסיס במחנה "פילון" ליד ראש פינה אל הסיורים בנתיבים שלסורים הייתה תצפית על כוחותנו, והם חלשו עלינו כמעט לאורך כל החזית למעט החזית הלבנונית. הרכבנו על הברנים או על ה"הוויקרס", שניהם תוצרת בריטית, צינורות בקוטר של כמה אינצ'ים כדי שייראו כנשק כבד. איך "כבשנו" את וולדהיים, כפר טמפלרי בעמק, שהיה כמעט ריק מתושביו.
סיפרתי להם כיצד דיממנו לאחר שנת שינה ראשונה ב"חלסה", היא קריית שמונה של ימינו, לא מן הסורים אלא מן הייתושים שגודלם כגודל זבובים והם באו בנחילים מאזורי הביצות של החולה לטעום בשר טריא שהגיע למקום. סיפרתי להם שהגליל בימים אלה לא היה בוסתן וחורש ירוק כפי שהוא היום אלא קירח, סלעי, חולי. וכאשר נשבה ה"שרקייה" בעוצמה מן הכנרת היינו צריכים לשים במחנה פילון ממחטות או מסיכות על האף כי נשמנו חול. וכאשר הכיתה חנתה באיילת השחר והיינו נתונים לירי מקלעים והפגזות מ"תל אל חנזיר" הסורי שרכב עלינו, שימשנו בין היתר כוח עזר לשאת את הילדים של הקיבוץ לבונקרים.
למשך כמה ימים טבלנו בערבים את רגלינו בפלג של נחל דן, סמוך לארמון החורף של האמיר פָּעוּר. כיום חלק מן החזית משולב במלון של קיבוץ הגושרים. את החופשה בילינו במטולה, והגבול הלבנוני היה שקט ביום. בלילה הוא הָמָה מן ההברחות מצד לצד. לעתים כאשר לא יצאנו לפעולות ערכנו "עונג שבת" לפלוגה. לי היה אקורדיון, אבל מפקד הכיתה אורי ייבין ניגן טוב ממני. הסמל שלמה כהן ניגן יפה בחלילית ואני קראתי פלייטונים. זאת הייתה המנה האחרונה של המפגש עם מפקדי כרמלי 2023.
לאחר המפגש כתב רפי יאנה בפייסבוק של עמותת החטיבה קטע גדול ומרגש מאוד ותמונות על המפגש שהוא קרא לו "לגעת בהיסטוריה". רובו מביך במחמאות אבל נעים לאוזניים שלך, מבלי להשוויץ באוזניי אחרים. ככלות הכל הגבורה שלי מסתכמת בכך שאני, איש החטיבה במלחמת העצמאות, עדיין חי ונושם במלאת 75 למדינה.
"צבי גם ראה צורך להדגיש בפנינו את חשיבות פועלם של שורדי השואה שהגיעו לארץ ולחמו במלחמת העצמאות. לדבריו, הנושא הזה אינו מורגש מספיק בישראל של 2023 ותרומתם לקוממיות אינה מוכרת מספיק. וואלה היה מפגש מרגש ומרתק מאין כמותו. ליטרלי - משואה לתקומה". ב-12 ביוני השנה זכה גדוד 223 של החטיבה לתעודת הוקרה מנשיא המדינה יצחק הרצוג. צויין שהוא גדוד מתמרן השייך לחטיבת ׳כרמלי׳ בעל עבר מבצעי מפואר. גדוד אשר פועל רבות בכלל ההיבטים באופן ייחודי ובהתאם לערכיו, ביוזמה ובאנשים שלו שמובילים אותו להיות גדוד מצטיין. ככה נסגר המעגל במלאת 75 לחטיבת כרמלי ולמדינה.