ילד הייתי בשכונה מרוחקת ממרכז העניינים בישראל של שנות ה-70. רק ספרים ידעתי ודמיונות. בשבוע של יום הולדתי ישבתי מול הטלוויזיה ובלעתי בשקיקה את מראות החטופים שחזרו מקצה העולם. מה ידעתי אז על סלקציה וטרור? אחת ידעתי: לפעולה היה מחיר כבד, כי מי שהוביל אותה נפל על אדמת ניכר. מאז דבקה נפשי ביוני. כך קראו לו כולם. עבורי הוא היה יונתן. וכשהסבו את שם הפעולה ל"מבצע יונתן", החלו להסתדר בראשי עם השנים תמונות היסטוריות וספרותיות שהפגישו אותי עם דמותו והעניקו לי השראה. בתנועת הנוער התוודענו ל"מכתבי יוני". קשה להאמין שבחור כה צעיר כתב כך. "אמנם עדיין אני צעיר", כתב במכתב להוריו, "עדיין חזק ובוטח בעצמי וביכולתי, אלא שעם זה איני יכול להתעלם מן העובדה שהשתלטה עלי איזו הרגשת זקנה". והוסיף: "לא הייתי זקן מעולם, לא במניין השנים, ולכן איני יודע אם הרגשה זו היא כאותה שבאה מחמת הגיל. אך זוהי זקנה, בכל אופן, זקנה מיוחדת של צעירים". הרגשתי שאלי הוא מדבר. אדם צעיר הנושא עול כבד שלעולם לא ישתחרר ממנו, לא של התבגרות ולא כיוון בחיים או פרנסה, אלא עול ההיסטוריה של עמו. זה האופן שבו ראה את עצמו: "כחלק בלתי נפרד, כחוליה בשרשרת קיומנו ועצמאות ישראל". בתי עומדת להיכנס להדרכה בתנועת הנוער. השבוע ביקשה רשימת קריאה לחופש. דיברנו על הספרות הקלאסית, אבל הוספתי ש"מכתבי יוני" צריכים ללוותה כמדריכה האחראית לחניכים צעירים. תשאבי ממנו אידיאליזם טהור של נער עברי צעיר, והעבירי להם.

מלחמה על העצמאות

הנה הפרספקטיבה ההיסטורית שבה אני רואה את דמותו של יוני מביטה אלינו ממרחק הדורות: כשהוקמה מלכות ישראל, במאה העשירית לפנה"ס בהנהגת שאול מלכנו הראשון, עדיין שלטו בנו הפלישתים. הגאון מווילנה מציין כי עניינם של הפלישתים לא היה דתי או כלכלי, אלא מלחמה על עצמאותנו וריבונותנו על ארצנו. בכל פעם ששמעו על היתכנות של ממשלה ושלטון ישראלים, נאספו למנוע זאת מאיתנו. כדי לקבל את חרותנו נדרש מרד. יונתן בן שאול הורג את נציג פלישתים. בתגובה, הם מרכזים עשרות אלפי לוחמים למלחמה. אימה נוראה נופלת על מחנה ישראל, ורבים נמלטים למקומות מסתור. נותרו מעטים מול רבים. כיצד נחזק את רוח הלוחמים שאפשר לנצח? יונתן מחליט לפעול מול המוצב הקדמי של הפלישתים במִכְמָשׂ, כעשרה ק"מ מצפון לירושלים, בתקווה לזרוע בהלה בהתקפת פתע. כשנוכח שהפלישתים במוצב אינם ערים לתוכניתו, הסתער עליהם בקריאה הנצחית של מפקדי ישראל שבכל הדורות: "אחריי"!, או בלשון התנ"ך: "עֲלֵה אַחֲרַי, כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל". ואכן, המכה הראשונה שהיכה יונתן, יחד עם ערפל הקרב והשמועות המאיימות שהלכו וגברו, גרמו לחרדה נוראה ולדמורליזציה שהתפשטה בצבא הפלישתי עד להתפרקותו. המודיעין מגיע למלך שאול, ואנשיו תוקפים את הפלישתים ההמומים ומביסים אותם.

ההישגים נמחקו

כ-800 שנה אח"כ קם יונתן נוסף לחרות ישראל. יהודה המקבי שטיהר את המקדש, הובס ב-160 לפנה"ס, שבע שנים לאחר פרוץ המרד. הישגי המרד נמחקו; האימפריה הסלווקית שבה לשלוט בירושלים וגזירות הדת חודשו. רק יונתן ושמעון נותרו מחמשת בני מתתיהו. הם ברחו למדבר וגילו שהנבטים רצחו את נשיהם וילדיהם. לכאורה אבדה התקווה. לא אצל יונתן. הוא מעודד את אנשיו לקום מאבלם ולהילחם. הם מענישים את הנבטים, ואז נלחמים בשיטות גרילה נגד צבא בכחידס, שלאחר שנתיים מואס במצב ושב לאנטיוכיה. יונתן לא רץ לירושלים; הוא למד את הלקח מנפילת אחיו יהודה. הוא מקים מפקדה במכמשׂ, באותו מקום שבו התחוללה הדרמה הקודמת, ובונה צבא קבע בן עשרות אלפי חיילים. רק לאחר כשבע שנים הוא משחרר את ירושלים, ובמשך עשור נוסף הוא מטהר את הארץ משלטון זר ומחדש את הבריתות עם רומא ועם ספרטה. לבסוף הוא נהרג, אבל הישגיו מאפשרים לשמעון אחיו להקים את מדינת היהודים החשמונאית ב-142 לפנה"ס (קראו על כך ב"מגילת חנוכה" של חגי בן ארצי).

בית לאומי

כל בית לאומי ויונתן שלו. בבית הראשון התנשאה דמותו של יונתן בן שאול, שאף החליט באצילות להעביר את המלוכה ממנו כיורש העצר לחברו דוד, מתוך הכרה שהוא ראוי יותר לתפקיד. בבית השני קיבלה האומה את יונתן החשמונאי, שכינויו בספר מקבים היה "חָפוּשׂ". המתרגם אברהם כהנא מסביר, שזה "על שם שהיו מחפשים סוף דעתו המחוכמת, ולא היו מוצאים". את חג החנוכה אנחנו חבים לו. בבית השלישי שזכינו לחיות בו, מתנשאת דמותו של יוני נתניהו. כשקראתי עם בני בספרי שמואל ומלכים, תהינו כיצד התנהלו המלחמות בראשית המילניום הראשון לפנה"ס. התנ"ך לא נוהג לספר על מהלך הקרבות. לשם כך הלכנו להומרוס וקראנו בתיאורי הקרב המפורטים של מלחמת יוון-טרויה. במכתב לאחיו בנימין, על מבחן בנושא האיליאדה והאודיסיאה, כתב יוני: "אם אתה חושב שיש אצלכם גברים, תקרא את הומרוס. בטוח שתיהפך ל-humble (צנוע)". אבל מה חשבו יונתן בן שאול ויונתן החשמונאי? מה היו האידיאלים שהדריכו אותם, מצב רוחם, הבנתם את ההיסטוריה של עמם ומחויבותם לחרותו? התנ"ך וספר מקבים מקמצים מאוד בפרטים. את הפער הזה השלים יונתן נתניהו במכתביו. זה הפרק שהיה חסר בתולדותנו ובספרותנו, וניתן באישיותו של יוני ובכתביו.

גלויים בשטח

מי שהיה, לימים, האלוף שי אביטל, סיפר על הקרב בגולן מול הקומנדו הסורי: "קיבלנו ידיעה שלמעשה אנחנו הכוח האחרון המגן על המקום... פתאום נפתחה עלינו אש חזקה... אנחנו גלויים בשטח... פחדתי מאוד. מה שראיתי אז היה תמונה שאזכור כל חיי; פתאום יוני מתרומם בשקט גמור, כאילו לא התחולל שם דבר. בתנועות ידיים סימן לאנשים שיקומו איתו... הוא הלך זקוף, חילק פקודות לימין ולשמאל. אני זוכר את המחשבה שלי אז כחייל שלו: לכל הרוחות, אם הוא עושה את זה - אז אני לא מוותר! קמתי והתחלתי להילחם". עכשיו קראו את המספר המקראי על יונתן בן שאול: "וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים. וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים: הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם. וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה (המוצב הפלישתי)... וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר (= נלמד אתכם לקח). וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו: עֲלֵה אַחֲרַי, כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל. וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו, וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן, וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו..." בדיוק כפי שעשה 3,000 שנה אחריו יונתן בן צילה ובנציון נתניהו.