הייתי מאושר באדם, אם המנווטים את חיינו בארצנו האהובה, היו מאמצים את המשאלה, שנוסחה בספר קהלת בפרק ט' פסוקים ט"ז-י"ח: "טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה... טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב...". הייתי מאושר באדם אם לא היו מבססים את חיינו על תשתית של כוח וצבא, תשתית הגודעת חיים של עלומים נקיים. כואב לי, כי לא נמנע מעלומים יפים - שייחלו לממש עצמם בנתיבי חיים יפים אחרי השרות הצבאי - להגיע ליעדי החיים שהציבו, כי מציאות חיים מדממת קטפה את חייהם בשירותם הצבאי. אש גדעה עלומים, שביקשו לתת לצה"ל את המרב, והיה חשוב להם לשרת במיוחד ביחידה נבחרת. אני כואב את המציאות, הגודעת עלומים יפים ונקיים בארצי. היום אני מטפס במעלות העשור התשיעי לחיי ומתקרב לפסגתם. במעלה הדרך, המדדה על קביים ומתקשה בנשימה. אני מבקש לשתף בכאבי את הניצבים רחוקים מהפסגה העדויה בשערות שיבה, אנא, שימו קץ לטרגדיה, שעלומים גודעים חיי עלומים. נקו את הדרכים המדממות והדמועות, המעוגנות במציאות חיינו. חובה לפעול כדי שבחיינו תקרום עור וגידים המשאלה של קהלת החותמת את פרק ט' - "טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב". עֲלוּמָיו חָלְמוּ עַל סַיֶּרֶת אֱגוֹז וְאֶת אִמּוֹ שָׁלְחוּ לְסַיֶּרֶת אִיּוֹב שֶׁבִּתְּרָה אֶת לֵילוֹתֶיהָ לִבְתָרִים דְּמוּעִים. הוּא נָשָׁא אֵשׁ וְעֵצִים שֶׁעָמְסָה אַרְצִי עַל כְּתֵפָיו וְלא שָׁאַל אַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה. מִנְּקִיקֵי רָקִיעַ רְחוֹקִים עָרוֹם מֵחַיִּים שָׁאֲלוּ סִיּוּטֵי-שְׁכוֹל-לֵילוֹתֶיהָ שֶׁל אֵם מַדּוּעַ שָׁלְחָה אַרְצָהּ אֶת יָדָהּ לָקַחַת מַאֲכֶלֶת לִשְׁחוֹט אֶת בְּנָהּ מַדּוּעַ לֹא בָּא מַלְאָך מִן-הַשָּׁמַיִם וּפָקַד עַל אַרְצוֹ - אַל תִּשְׁלְחִי יָדֵךְ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעֲשִׁי לוֹ מְאוּמָה - לֹא לַנַּעַר יִשְׁמָעֵאל וְלֹא לַנַּעַר יִצְחָק.