הנה דיווחו של הנביא ירמיהו (ל"ט, א'-ב') על מה שאירע בתמוז של שנת החורבן הראשון (586 לפנה"ס): "בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי (טבת) בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְכָל חֵילוֹ אֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ: בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה (11) שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי (תמוז) בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר". הבקעת העיר מתוארכת לט' בתמוז. אז כיצד י"ז? ייתכן שהבקעת העיר בחורבן השני (70 לספירה) אירעה בי"ז. אבל העיקרון ברור: החומה הובקעה, והחלה הספירה לאחור עד לחורבן. נדלג לסוף המאה ה-2 לספירה, אחרי מרד בר-כוכבא, למשנה (תענית, ה): "חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמישה בתשעה באב. בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר (ירושלים)". אפשר לראות שרוב האירועים בתמוז נוגעים יותר למישור הדתי, ושאלו של אב למישור הלאומי - שני הצדדים של זהותנו כעם. נתקדם למאה ה-12, לספרו של הרמב"ם "היד החזקה" (תעניות, ה): "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כ"ו) 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'...". הנה הצופן ששמר אותנו אלפי שנים מחוץ לבית: "שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב". הזיכרון המתמיד הוא סוד גאולתנו. זיכרונה של ציון הנחרבת והשאיפה המתמדת לשוב אליה הולידו בסופו של תהליך היסטורי את הציונות. "נשוב להיטיב" - בראש ובראשונה נשוב לציון, ולאחר מכן, בבית, נתווכח על התהליך הרוחני. אך לא די לשוב הביתה. צריך לחזק את המשפחה. ההיסטוריה מלמדת שהחומה נבקעה קודם בתוך החברה היהודית, במחלוקות שהבעירו את היחסים בין הקבוצות הפוליטיות והדתיות. "מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על-ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית". כך רבי נפתלי צבי יהודה ברלין במאה ה-19, על תקופת הבית השני. כמה אקטואלי. התוצאה הייתה חמורה: אובדן עצמאותנו וגלות בת יותר מ-1,800 שנה. כשהייתי ברומא, לנוכח שרידי האימפריה שהחריבה אותה ולאחר מכן שקעה ונעלמה בנבכי ההיסטוריה, הסתובבתי בתחושה מיוחדת, שהשיח הישראלי הלוהט משכיח מאיתנו לעיתים: למרות הוויכוחים הלוהטים וההצהרות חסרות האחריות של מעטים בתוכנו, בבסיס הקיום שלנו נמצאות ברית גורל וברית ייעוד עמוקות, שהן חזקות מכל הזעזועים. אל מול החומה שהובקעה אז בנינו במשך הגלות הארוכה חומה חדשה, כלקח מאירועי החורבן.