לפי הכלכלן הנודע, פרופ' ג'והן גאלבריית', האויב של התובנה המקובלת הוא מצעד העובדות, העשוי לחשוף את התובנה המקובלת כמנותקת מהמציאות ואף מסוכנת. פרופ' גאלבריית' מוסיף שתובנה מקובלת אינה מתאימה עצמה למציאות אלא לתפישת עולם מסוימת. ואכן, מצעד העובדות של המזרח התיכון חושף את השגיאות המהותיות והמאיימות של התובנה המערבית המקובלת הרואה בסוגיה הפלשתינית בבת-עין ערבית המקדמת דו-קיום בשלום. לדוגמא: - מ-1948, בניגוד לתובנה המקובלת, מדינות ערב אינן מפעילות את השריר הצבאי (ובקושי את השרירים הכספי והדיפלומטי) למען הפלשתינים, כפי שראינו בכל המלחמות מול חמאס בעזה (2021, 2014, 2012 ו-2008), שתי האינתיפאדות (2000-2005, 1987-1993) והמלחמה לגירוש אש"ף מלבנון (1982).
- מ-1948, מבהיר מצעד העובדות המזרח תיכוני, בניגוד לתובנה המקובלת, שהאינטרס הערבי גובר על, ולעתים אף מנוגד ל-אינטרס הפלשתיני. לכן, אף מלחמה בין ישראל למדינות ערב (1948/9, 1956, 1967, 1973) לא פרצה בגלל, או עבור הפלשתינים. כמו-כן, ששת הסכמי השלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן נחתמו בגלל שעקפו את הסוגיה הפלשתינית, התמקדו במציאות המזרח תיכונית ובאינטרס הערבי, ושללו מהפלשתינים את כוח הוטו.
- אף הסכם שלום בין ישראל למדינות ערב לא בוטל עקב מלחמת ישראל בטרור הפלשתיני (וגם לא עקב הפצצת הכורים הגרעיניים בעירק וסוריה, החלת החוק הישראלי בגולן ובנייה מעבר ל"קו הירוק"). מדינות ערב לא מקריבות אינטרסים שלהן על מזבח אינטרסים פלשתינים.
- בניגוד לתובנה המקובלת במערב, סעודיה ושש מדינות ערב שחתמו הסכמי שלום עם ישראל ערות לעובדה שהסוגיה הפלשתינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, אינה בבת-עין ערבית ואינה מוקד זעזועים אזוריים.
- העמקת הקשר המסחרי והביטחוני עם סעודיה, ומעורבות קריטית של סעודיה בהסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, התרחשו למרות התנגדות פלשתינית חריפה.
- מדינות ערב אינן שותפות לתמיכה הגורפת במערב - ואף מפגינות אדישות-יחסית ולעתים עוינות לרעיון המדינה הפלשתינית.
- בעוד המערב מעניק משקל רב למלל ערבי פרו-פלשתיני, מציאות המזרח התיכון מתנהלת לפי המעש הערבי האדיש/עויין כלפי הפלשתינים. המעש הערבי התגבש בתגובה להתנהלות פלשתינית אלימה במישור הבין-ערבי. הערבים גם ערים לנורמה מזרח תיכונית: על מילים אין משלמים מכס.
- התנהלות הפלשתינים במישור הבין-ערבי הפכה אותם לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בעיני הערבים, ובמיוחד סעודיה ושאר ערביי המפרץ. לדוגמא: שיתוף פעולה פלשתיני עם עירק בפלישת 1990 לכווית, למרות שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלשתינים; מלחמות אזרחים בלבנון ב-1982-1970; מלחמת אזרחים בירדן ב-1970; טרור במצרים וסוריה בשנות ה-50' וה-60'. הערבים מודעים למאפיין של הטרור הפלשתיני: לנשוך את היד המזינה אותו, כפי שחשה ישראל בעקבות המחוות הדרמטיות באוסלו 1993 ובהינתקות 2005, וכפי שחשה ארה"ב ב-2001 לאחר שסייעה למוג'אהידין לגרש את ברה"מ מאפגניסטן, וב-1983 כאשר מכוניות תופת של טרור איסלאמי ופלשתיני פוצצו את שגרירות ומפקדת המארינס של ארה"ב בביירות, למרות שארה"ב פעלה לבלימת מלחמת ישראל באש"פ.
מדינות ערב גם מודעות לקשר ההדוק בין ההנהגה הפלשתינית ל"אחים המוסלמים" וארגוני טרור נוספים באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית, כמו גם עם משטר האייתולות, קוריאה הצפונית, ונצואלה, קובה, הגוש הסובייטי וגרמניה הנאצית. - סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, ירדן ומצרים מעריכים שהתנהלות מדינה פלשתינית תהייה דומה לדפוסי ההתנהלות הפלשתינית של עשרות השנים האחרונות, ולכן תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון ורוח גבית לגופים פורעי-חוק.
- סעודיה ושאר המדינות הערביות המתונות-יחסית מעריכות שמדינה פלשתינית מערבית לנהר הירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי מזרחית לנהר, הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, לבנון, סוריה, עירק ותימן ובסיס לטרור איסלאמי המקדם את השאיפות הפאנטיות של "האחים המוסלמים" ומשטר האייתולות באירן. הן חוששות מהשפעה קטלנית על מפיקות הנפט בחצי האי ערב, שיבושים בשוק הנפט (48% ממאגרי הנפט העולמי), פגיעה קשה בסחר הבינלאומי, ואיום ברור ומיידי על קיום משטריהן.
- בניגוד לתובנה המקובלת כאילו הטרור הפלשתיני הוא תוצאה של היעדר אופק מדיני ותקווה, הטרור הפלשתיני הוא ביטוי לתוכנית הלימודים הפלשתינית (שהוקמה ב-1993 על-ידי מחמוד עבאס), שהיא הנציגה האותנטית ביותר של חזון ההנהגה הפלשתינית וקו-יצור יעיל של טרוריסטים, יחד עם האדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים פלשתינים כמודל לחיקוי עבור הנוער הפלשתיני, והמענקים החודשיים למשפחות טרוריסטים.
- החזון והתקווה הפלשתינים נחרתו בתודעה הפלשתינית ב-1959 ו-1964 על-ידי האמנות של הפתח' ואש"ף (בעקבות "כיבוש" 1948 ולפני "כיבוש" 1967), שהם מקור הסמכות של הרשות הפלשתינית, וגם על-ידי "תורת השלבים" של אש"ף מ-1974. החזון והאופק המדיני הפלשתיני אינם מתמקדים בגודלה - אלא בחיסולה - של הישות הציונית.
לסיכום - האם אנשי התובנה המקובלת מטים אוזן להצעתו של ד"ר אלברט אליס, שהיה מגדולי הפסיכולוגים בעולם: "הצפי הטוב ביותר לגבי התנהלות האדם בעתיד הוא התנהלותו בעבר"?
- האם אנשי התובנה המקובלת מבינים מדוע מנהיגי ערב מקבלים את פני מנהיגים פלשתינים ב"מרבד מרופט", בניגוד ל"שטיח האדום" המקבל את פניהם במערב?
- לאור התנהלות הפלשתינים ב-100 השנים האחרונות, ובמיוחד בעקבות המחוות הדרמטיות של ישראל ב-1993 ו-2005, אפשר לקבוע שמדינה פלשתינית מחד-גיסא, וערכים ואינטרסים של ישראל והמערב מאידך-גיסא, הם דבר והיפוכו.
|