ביום כ"א בתמוז תרצ"ד (1934) נפטר המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. לצערי, יום כ"א בתמוז, יום מותו של המשורר חיים נחמן ביאליק, לא צוין בשום אמצעי תקשורת במדינת ישראל השנה, שנת תשפ"ג (2023), וגם לא בשום כתב עת ספרותי. מוספי הספרות של העיתונות היומית ערב שבת התעלמו לחלוטין. לא מצאו לנכון להקדיש אפילו שורה אחת לציון יום מותו של המשורר, שכתב את השיר "בָּעִיר הַהֲרֵיגָה" לאחר פרעות "סופות בנגב" בדרום רוסיה בשנת 1882 ואת השיר "עַל הַשְּׁחִיטָה" לאחר הפרעות בקישינב בשנת 1903. זכיתי להיות שש שנים שליח חינוכי של מדינת ישראל בבתי ספר יהודיים ברוסיה ושלוש שנים בצ'ילה. חוויתי מפגש עם מערכת תקשורתית ומערכת חינוכית, שנתנו ביטוי משמעותי ומרגש ליום הולדתו וליום מותו של משורר, שהוכר כמשורר לאומי של אותה מדינה. שירים שהולחנו ליוו את המשדרים בטלוויזיה וברדיו במשך שבוע קודם יום הזיכרון ושבוע שלאחריו. אותו הדין גם כלפי סופר שהוכר כסופר לאומי. אני מבקש להתייחד עם זכרו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, דווקא עם הבאת שיר אישי שנגע ללבי, "אִמִּי זִכְרוֹנָה לִבְרָכָה", שיר המחבק את האם היהודייה, שהיא לא רק הנדבך לקיומיות המשפחה. היא הנדבך לקיומיות המשפחה הלאומית שלנו, ההודפת את הסערות המבקשות להכחיד את המשפחה הלאומית (אני מצטט רק ארבעה בתים מתוך השיר) אִמִּי זִכְרוֹנָה לִבְרָכָה הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה וּבְאַלְמָנוּתָהּ עֲנִיָּה מְרוּדָה וַיְּהִי עֶרֶב שַׁבָּת הַחַמָּה בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת וּבְבֵיתָהּ לֹא נֵר וְלֹא סְעוּדָה. בָּדְקָה וּמָצְאָה עוֹד, מַעֲשֵׁה נִסִּים, שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת - הֲלֶחֶם אִם נֵרוֹת - פָּסְחָה, רָצָה וַתֵּשֵׁב וּבְיָדָהּ הַצְּנוּמָה מַשְׁאַת הַקֹּדֶשׁ, שְׁנֵי נֵרוֹת הַבְּרָכָה. וַיְּהִי בְּהַעֲלוֹתָה הַנֵּרוֹת וְלֹא יָכְלָה לְהִתְאַפֵּק, כִּי מַר לָה, כִּי רֻתַּח לְבָבָהּ, וַתֵּבֵךְ הַצַּדֶּקֶת, וְדִמְעָה מִקִּמְטֵי לְחָיֶיהָ נָפְלָה - וְנֵר אֶחָד תָּסַס וְכָבָה. עָמְדָה הַשַּׁבָּת נִכְלֶמֶת, עִוֶּרֶת עֵינָהּ הָאַחַת - הִתְפַּלְּצָה הָאִשָּׁה: הֲתִבְזֶה אֵל, מַתַּת אַלְמָנָה? אִם חָטְאָה אֲמָתְךָ - שַׁבַּתְךָ מַה-פִּשְׁעָה?