בדמוקרטיה הישראלית האיתנה, החסינה נגד כל איום, הדמוקרטיה הנפלאה במדינת העם היהודי, זכות המחאה הינה זכות בסיסית כמו חופש הביטוי, זכויות הפרט, שייוון וצדק. שוב חוזר הניגון, שוב חוזר האיום, שוב חוזרת הטלת המורא, שוב חוזרת ההסתה במלא כיעורה, שוב חוזרת הבריונות והסחטנות להרים ראשה.
שוב צצים כפטריות אחר הגשם מכתבי ה.... והה.... וההה... המאיימים כי לא יתנדבו, כי לא יתייצבו, כי לא יגנו על המולדת, יסרבו. זכינו, ורוב מכריע של לוחמי וחיילי צה"ל אינו חלק מהניסיון לפורר את השותפות היהודית - ישראלית החשובה, הרוב המכריע והמוחלט לוחמי וחיילי צה"ל מתנגדים בכל ישותם לסרבנות מכל סוג ומכל סיבה.
שוב יש מי מהמופקרים וחסרי האחריות סוכני הכאוס, זורעי ההרס ומזרה הארס במדינה היהודית דמוקרטית, הדוחפים בבריונות את הצבא לתוך שיח פוליטי לגיטימי, שיח בו הצבא חייב להישאר בחוץ. הפעם יש להם לא סתם עוד רוח גבית כי אם רוח פרצים ושיטפון של הצהרות מדמויות קיצוניות חסרות אחריות ומופקרות אשר החליטו כי תמות נפשם עם בחירת העם השגויה לדעתם.
מה שהתחיל כרמיזה מבוישת ומובלעת מחמת החרפה בתחילת המחאה, אשר הפכה מהר מידי למופעי אימים עם בחירת הממשלה בהובלת קומץ מופקרים וחסרי אחריות, הפך לזרזיף טורדני וכעת היה לעובדה מוגמרת. טאבו נוסף נפרץ, פרה קדושה נוספת נשחטה בראש חוצות בין צומת קפלן לאיילון, חוט מחבר נפרם, מכנה משותף נופץ, הסרבנות נורמלה ומעתה לא תכסה ירוקת את פני המעודדים אותה.
נזקים רבים וקשים נולדו מהמחאה שהפכה למופע בריוני, אלים, שדגלים שחורים מתנוססים מעליו. מילים מחרידות כמו מרי אזרחי, מרד נגד הממלכה, מלחמת אחים, חרמות ונידויים, הם דגלי החרפה, דגלים שחורים המתחפשים לדגלי ישראל. לא עוד הגנה על הדמוקרטיה כי אם המטת חורבן על ה-יחד הישראלי וניסיון לקברו חיים באמתלה מביכה של שמירה על הדמוקרטיה.
ברם, נדמה שהנזק האסטרטגי, הפיגוע בחוסן הלאומי המשמעותי ביותר, הוא נרמול הסרבנות והשיח הנוראי המתקיים סביבה. צמרת צבאית ומדינית, הנהגה המבוהלת מעוצמת האיומים, טיפלו בכסיות של משי, אם בכלל במעודדי הסרבנות ונרמולה. הבלבול, הגמגום, החשש, חוסר התגובה התקיפה הנדרשת, הקריצה, הובילו להסלמה בשיח המאיימים והסוחטים.
בתחילת המחאה ניתן היה להבין כי הצמרת הצבאית והמדינית בוחנת את ההשלכות גם אל מול מערכות אכיפת החוק, אך משהחריג הקיצוני היה לשגרה, היה חייב לקום המבוגר האחראי, מהצבא או ההנהגה, או שניהם גם יחד ולהבהיר: "עד כאן". משלא נעשה הדבר ההסלמה נמצאת בעיצומה ומנרמלי הסרבנות ומעודדיה, אינם משלמים כל מחיר על מעשיהם החמורים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט, הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי, חייבים לכנס שלשום מסיבת עיתונאים בה תימסר הצהרה אחת, קצרה, ברורה וחדה. תם עידן נרמול הסרבנות, תם עידן ההפחדה והטלת המורא, תם עידן ההפקרות. ראש הממשלה יורה לגורמי אכיפת החוק לבחון את ההשלכות האופרטיביות לפעילות מול הממרידים, מעודדי הסרבנות, אכיפה ברורה אשר תיגע בתחומים כמו דרגתם, תפקידיהם, התשואות הכלכליות, על כל המשתמע מכך.
ידעו כולם, מימין ומשמאל, כי הפוליטיקה חייבת להישאר מחוץ לצבא. לנרמול ועידוד סרבנות יש מחיר והוא כואב.
האחריות על נרמול הסרבנות מוטלת בראש ובראשונה על כתפיהם של ראשי האופוזיציה וחבריה אשר אינם עומדים כצוק איתן מול הסרבנות ומעודדיה, נכון וראוי שראש הממשלה ירתום את נבחרי הציבור מכל הסיעות ליצירת חזית אחידה נגד המעודדים סרבנות בצבא. ראוי ששר הביטחון יצור חזית של מפקדים בעבר אשר יציבו חומה בצורה מול חלק מחבריהם שאיבדו את המצפן.
המערכה על הותרת הצבא מחוץ לשיח הפוליטי בעיצומה, עכשיו תורכם, רה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל, להבהיר, מה שהיה לא יהיה עוד. במדינת ישראל, המדינה היהודית והדמוקרטית אותה אנו אוהבים ללא תנאים, מעלים על ראש שמחתנו את זכות המחאה, חופש הביטוי, צדק לפרט, שיווין זכויות מלא. מותר להיאבק על עקרונות, ערכים, דעות ואמונות, אך לא בבריונות, בהפרות סדר ובאיומים להמיט אסון על המדינה, הניחו לצה"ל.