אחת הסיסמאות שנזרקו לאוויר עולמנו כאשר התחילה ההפיכה המשטרית/המשפטית לפני כ-30 שנים הייתה ש"הכל שפיט". האומנם? האם גם סיסמה זו עצמה היא שפיטה, או שמא היא בבחינת "כזה ראה וקדש", עד כדי כך שאזרחים מן השורה אינם רשאים להרהר ולערער עליה? בישראל הדמוקרטית, בעקבות בחירות דמוקרטיות הרוב הנבחר מרכיב את הקואליציה ואת הממשלה, ואלה אמורות לכהן ולתפקד כל עוד יש להן רוב בכנסת. רוב זה נועד לאפשר להן לקבוע ולבצע מדיניות. רוב זה לא נועד לאפשר עריצות של הרוב ועשיית כל העולה בדעתו. אבל, קל וחומר, רוב זה לא נועד לאפשר עריצות של המיעוט, באופן שזה יעשה כל העולה בדעתו. והנה, בישראל 2023 אנו עדים דווקא לעריצות המיעוט, זה שנכשל בקלפי, זה שמנסה באמצעים כוחניים ובריוניים ועם רוח גבית של התקשורת המגויסת ושל כוחות מדינת העומק (DEEP STATE) - להכתיב תכתיבים לממשלה הנבחרת, ולמנוע מהרוב שיש לשלטון הנבחר לנהל את המדינה ולבצע את המדיניות שעליה החליט. לא פעם נשמעת הטענה שאין הפרדת רשויות אמתית, כי הרשות המבצעת שולטת ברשות המחוקקת. הטוענים כך מתעלמים מכך שהרשות המחוקקת מבקרת את הרשות המבצעת, ושתיהן קיימות מכוח הכרעת הבוחרים. הרשות המבצעת יכולה לפעול רק כל עוד היא נהנית מן הרוב ומן האמון של הרשות המחוקקת. כך היה מאז ומתמיד, ולא רק בכנסת הנוכחית. העדר הפרדת רשויות קיים בין הרשות השופטת (כולל שלוחותיה ברשויות האחרות) לבין שתי אחיותיה, המחוקקת והמבצעת, עקב עוצמתה הגדולה של הרשות השופטת והסמכויות שנטלה לעצמה בכ-30 השנים האחרונות, בין השאר בגלל חולשתן של האחרות. דוגמה, הסמכות המומצאת, השימוש בעילת הסבירות, כאילו בעניין זה יש לשופט יתרון בהשוואה לבשר ודם מן המניין. ההפיכה המשטרית/המשפטית יצרה מצב שבו לרשות השופטת (כולל שלוחותיה ברשויות האחרות) יש כוח עודף, כאילו הייתה רשות על, כזו ששתי האחרות כפופות לה. הדברים הולידו, לדוגמה, שני אירועים שהתרחשו ממש השבוע. האחד הוא ההחלטה הבלתי סבירה שהתקבלה בעניין המסתננים ("עובדים זרים") וזכויותיהם הסוציאליות, בשעה שהמעשה הסביר באמת היה הגנה על אזרחי ישראל וסילוקם של המסתננים העבריינים מן הארץ, מיד עם הגעתם. השני הוא ההחלטה של הרשות השופטת לדון במעמדו של ראש הממשלה, עד כדי העלאה על הדעת ועל השיח הציבורי כאילו בית המשפט העליון (הרשות השופטת) רשאי להדיח ראש ממשלה (הרשות המבצעת) נבחר ומכהן. מעשה זה הוא השלכה לפח של פתקי ההצבעה של רוב המצביעים בבחירות הדמוקרטיות, ובמילים אחרות: סופה האמיתי של הדמוקרטיה. לא מיותר לציין: מדובר בדיון בעקבות עתירה של דן חלוץ ומרעיו, הרמטכ"ל שלחובתו נזקפים הגירוש הגזעני של יהודים מבתיהם בארצם והכישלון במלחמה השנייה בלבנון. לחלוץ ולחבריו, שני האהודים שאינם אהודים - אהוד ברק ואהוד אולמרט - יש להזכיר: ישראל לא תהפוך לדיקטטורה, אף אם אנשי המחאה יתמידו במעלליהם המסוכנים. אין האמור לעיל מפחית מחומרת התבטאויותיהם של שרים המוציאים שם רע לימין ולחופש הדיבור. דוגמאות מהעת האחרונה: שרת "ההסברה" גלית דיסטל אטבריאן - בושה! - המכנה טייסים בכינוי נפולת של נמושות. מוטב היה לשרת "ההסברה" שלא תסביר דבר כלשהו, ומוטב שראש הממשלה ישלח אותה לביתה. אין בדברים אלה כדי להפחית מן האיום המסוכן המופץ על-ידי שורת טייסים עתירי מעללים וזכויות. דוגמה אחרת: השר דוד אמסלם, "צפונבון עם שריטה ליד העין" - בושה! - אף הוא ראוי להישלח לביתו. בעייתו של ראש הממשלה: הוא תקוע עם שרים אלה ואחרים המקשים על תפקוד הממשלה ומחבלים ביעדיה, חלקם מן הליכוד וחלקם ימינה מן הליכוד. והאופוזיציה, זו מתקשה לרכב על נמר המחאה ולאלף אותו. נמר זה יצא משליטה ומאיים לגרום נזקים אדירים לכלכלת ישראל ולהחריב כל מה שנקרה בדרכו, בחוסר אחריות. ההפגנות והמחאה כלל לא נועדו להגן על הדמוקרטיה, אלא להפך, להביא לביטול תוצאות הבחירות ולהפלת הממשלה הנבחרת. לו הייתה אופוזיציה הגונה ואחראית, היא הייתה מציעה הפסקת ההפגנות והמחאה בתמורה להפסקת החקיקה של התוכנית המשפטית. כל עוד אין הצעה כזו מטעם לפיד וגנץ, ידיהם אינן נקיות, והם נגררים אחרי שקמה ברסלר וקיצונים דורסניים אחרים. בושה! ולסיום: גם אני רוצה דמוקרטיה, בניגוד למי שחוסם כבישים ומאיים על שלום הציבור ומחריד את המדינה באמצעות זמבורות ומטרדים אחרים; גם אני רוצה שלום, ולא רק מי שחותר לשלום חזירי, כזה המתבסס על גירוש מאות אלפי יהודים מבתיהם בארצם; גם אני נאמן לערכי מגילת העצמאות. גם לי חשוב להציל את הדמוקרטיה המתגוננת מפני מי שמנסה לבטל את תוצאות הבחירות, מעשה בלתי דמוקרטי בעליל. אין דמוקרטיה בלי קבלת דין הבוחר!