ההתלהמות של מי שהיו עד לא מזמן אופוזיציה ועכשיו ממשלת "ימין מלא" טענה שכאשר הם יגיעו לשלטון הם לא ידברו, אלא יעשו וכך ישיבו לישראל את יכולת ההרתעה כך שהגדה המערבית ועזה תשקוטנה מעתה ועד עולם כמעט והחיזבאללה ייכנס לתרדמת.
אבל מסתבר שזה לא עובד.
ומה שממשלת הימין-מלא עושה הוא ניסיון לשוב ולעשות את כל מה הוכח כבלתי אפשרי ולצפות לתוצאות אחרות. "נכה אותם יותר חזק" צורחים הבן-גבירים והסמוטריצ'ים; "נהרוס ונשטח את בתיהם" מחרים-מחזיקים אחריהם האמסלמים, הקרעים חבר מרעיהם. ולצד זה יוצאים מצביעיהם - נוער הגבעות ושאר פרחחי השטחים ומפרי החוק - ופורעים ביישובים הפלשתינים תוך עצימת עין של הצבא ושל ממשלת סמוטריץ'- בן-גביר-אמסלם- ונתניהו.
ובינתיים, יותר ויותר פלשתינים מנסים לפגוע בישראלים. יותר ויותר נשק מגיע לגדה - גם מירדן אבל גם ממקורות כאן בארץ, כולל נשק צה"לי. וגם, החיזבאללה שמשך שנים הוריד פרופיל בעקבות המכה שקיבל ממשלת אולמרט שמלחמת לבנון השנייה, עובר מפרובוקציה לפרובוקציה; מהנחת מטען בצומת מגידו לבניית אוהל בשטח ישראלי, שלא לדבר על העמקת פעילותו בסוריה.
מעבר למה שקורה בגדה המערבית - יהודה ושומרון בפי הימין המתנחלי - נדמה ששבנו לימי טרום מלחמת השחרור, כאשר היישוב חש כי "מסביב יהום הסער", כמאמר השיר. החיזבאללה בלבנון וממשלת החמאס ושותפותיה בעזה - ומרחוק יותר, אירן - מצחצחים חרבות ומגבירים את הקולות שאומרים כי ישראל בדרך להתפרקות וכי הזמן פועל לטובת הפלשתינים. ובנוסף, חלה הדרדרות ביחסי ישראל עם ירדן ועם מצרים, שמשך שנים היו עוגן שתמך בביטחון העצמי של ישראל שגרם לה לחשוב שהיא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. ולבסוף - הדובדבן שבקצפת: הממשלה של הנאשם בפלילים נתניהו, שמשך שנים נהג להתפאר שהוא פחות-או-יותר מלך אמריקה, הצליחה לחרב כמעט לחלוטין את היחסים עם ארה"ב ואולי כבונוס - גם את היחסים עם אירופה. אך להבדיל מהימים שקדמו למלחמת השחרור, כאשר הלכידות החברתית הייתה בשיאה וההנהגה - של מפא"י ובן גוריון, יש לזכור - השכילה לשמר את הלכידות הזאת, דומה שעכשיו מה ששולט הוא טירוף מערכות מוחלט בניצוח הממשלה, שמצליח לפלג את העם עוד יותר - מה שבתורו מפיח רוח גבית אצל כל מי שחפץ ברעתה של ישראל.
וממשלת ישראל - היא ממשיכה לנסות לעשות אותם דברים וממשיכה לקווה שהפעם התוצאה תהייה שונה. אולי כדאי להזכיר לה את הגדרת הטיפשות של אלברט איינשטיין. כזכור, איינשטיין אמר שאין זו אלא טיפשוות - במקרה הטוב - לשוב ולחזור על אותו המעשה בדיוק בציפייה שתוצאתו תשתנה. והנה, צווחני הקואליציה שמעת כינונה הוכיחו שוב ושוב שכל מה שהם יודעים לעשות הוא לצעוק ולהאשים את כל העולם בכך שהם נכשלים ושהמציאות ממשיכה להידרדר. אולי משום כך הם ממשיכים לצרוח את הסיסמאות הריקות ממחלקת "תנו לצה"ל לנצח" כאשר הם מתעלמים מכך שעתה זה הם שנותנים לצבא הוראות.
שוב אנחנו שומעים אותם אומרים שיש לצאת למבצע גדול או ענק; שוב אנחנו שומעים - למשל את השרה לענייני כלום ושום-דבר סטרוק - קוראת להטיל סגרים על כל תושבי הכפרים ולהתייחס אליהם כאל שותפים שווים לטרור כל אימת שבן כפר שלהם ביצע פעולה כנגד מתנחלים או חיילים שעבורה חד-הם. ושוב אנחנו שומעים שהתשובה הציונית ההולמת לכל פיגוע הוא העמקת הסיפוח ובניית עוד התנחלויות.
וצריך לזכור: זו הינה אותה ממשלת ימין מלא שכל ראשיה מייחלים שנים להגיע למצב שבו הם ישלטו ואו-אז יכוננו ריבונות ישראלית בשטחים ויהפכו אותם לחלק ממדינת ישראל דו-לאומית שבה לכל הפלשתינים - ואולי גם לאחרים שלא מוצאים-חן בעיני השלטון - לא תהיינה זכויות אזרח, שהראשונה בהן היא הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת. והנה, אפילו הם לא מעזים לעשות זאת. כנראה שגם הם יודעים שלזה לא רק העולם אלא חלק ניכר מאזרחי ישראל לא יתנו יד למעשה כזה שאינו רק נפשע אל הוא איוולת של ממש.
זה שההרתעה נגמרה אינו בגדר הפתעה. אם יש כאן מימד של הפתעה, הוא שזה לקח לה כל כך הרבה זמן להדלדל ואולי להיגמר סופית. אבל ברור הוא כי מרגע שבאה לעולם ממשלת הכאוס הנוכחית - זו המונהגת על-ידי פירומנים משיחיים, עבריינים ומחרחרי שנאה - הרי לא נותרה לה, להרתעה, כל תקווה.
אבי אבות הטומאה הוא ההימנעות של ממשלות ישראל לדורותיהן מקבלת החלטה על גבולותיה של המדינה. אולי ניתן לסלוח לממשלות הראשונות שלאחר 1967 בתואנה שהן לא הבינו כי האופוריה שנחתה על ישראל לאחר המלחמה לא יכולה להשאר על-כנה. אבל ודאי שלאחר מלחמת יום-כיפור ועוד יותר מכך, לאחר מלחמת לבנון והתעצמות הכוחות המשיחיים הבעיה הפכה מחוסר הבנה לטיפשות מדינית ופחד של הליכוד מהדתיים החדשים - אלה ששנאתם אומנותם; אלה שבטוחים כי טוב להיות עם לבדד ישכון ולעזאזל כולם ובלבד שנוכל להתנחל. אפילו מנהיגי הליכוד והמפלגות שמימין לו לא העזו לספח את השטחים אבל הפכו אותם למחוזות המתפרנסים על גבם של מרבית אזרחי ישראל ולמקומות שבהם יש לישראלים זכויות שאין לאיש מהישראלים האחרים החיים מחוץ למדינת ישראל. וצריך לזכור - אפילו בעיני הסמוטריצ'ים והבן-גבירים והקרעים והאמסלמים - הגדה איננה מדינת ישראל, שהרי אחרת מדוע הם רוצים להחיל עליה את הריבונות הישראלית?
כפי שההיסטוריה שבה ומלמדת אותנו, מסתבר שעם שרבים מבניו ובנותיו חיים בעולם של זכויות חסרות, ללא תנועה חופשית מפיקוח צבאי, ללא יכולת לקבוע את גורלם, ללא יכולת לבחור את שליטיהם - ובעיקר כאשר בשכנות אליהם מתגוררים בני העם הכובש שממשלתם מעודדת אות לבוא ולהתנחל ואז לדרוש ממשלתם להגביל עוד יותר את תנועתם של התושבים המקומיים - ובכן, מסתבר שרחמנא-ליצלן, הם לא ממש אוהבים את זה. ועם הזמן הם מנסים לבטא את חוסר שביעות הרצון שלהם. ומה שמתחיל בדיבורים עובר לביטויים התקוממות, של קבוצות ושל יחידים. ועוד מסתבר שהם לא קונים את מה שהכובש מנסה למכור להם כ"קידמה כלכלית". זה מפסיק להיות מספק, בעיקר כי גם זה נתון לגחמות של הכובש - ברצותו יטיל סגרים וברצותו יפתח כתרים. עבור יותר ויותר אנשים החיים בשטחים, כולל אנשים שבדרך-כלל היו נורמטיבים, התחושה היא תחושת מחנק, תחושה של היעדר אופק לחיים מלאים וטובים יותר. וכפי שרואים באופן הברור ביותר - יותר ויותר פיגועים של יחידים ושל קבוצות שהתארגנו אד-הוק, לא במסגרת ארגונים, מציפים לא רק את השטחים, אלא זולגים גם למדינת ישראל גופא.
ואז באים חכמי הקואליציה ומטילים פצצה חדשה - מה שהם קוראים לו רפורמה. לענייננו לא ממש חשוב מדוע הם עושים את זה. מה שחשוב הוא קוצר הראות שלהם והמחיר שהם ומכנים להשית על כל העם: פירוק הלכידות החברתית; הבאת מחצית מהעם לידי תחושה שהמדינה כפי שהכירו אותה כל חייהם משתנה למשהו שנראה מאיים ומפחיד - עד כדי יציאה מסיבית לרחובות להפגין ועד להימנעות ממה שהיה לחם חוקם של רבים: התנדבות לשירות העם במילואים. וכאשר זה מתחזק על-ידי קריאות מתלהמות של המנהיגים ששולחות לעזאזל את אלה שנושאים את המדינה על כתפיהם וכאשר תומכיהם מלבים את השנאה ומרחיבים את מעגל השטנה וההתלהמות - אולי עד סיפה של מלחמת אזרחים, זה המקום שבו החיזבאללה, החמאס, הג'יהאד האיסלאמי, אירן ושאר חובבי ציון שכמותם מחככים את ידיהם בהנאה ומסתכלים בהנאה איך ממשלת ישראל מחסלת את המדינה.
במצב שכזה, מסתבר, נראה שההרתעה הולכת וגוועת - ולא נותר אלא לקוות שאיכשהו ממשלת ישראל תתעשת והיא לא תמות.