בימים אלה מלאו 28 שנים למותו של מפקד הצנחנים רב אלוף (מיל') מוטה גור הרמטכ"ל ה-10 של צה"ל ושר בממשלות ישראל, מי שעמד בראש כוח הצנחנים ששחררו את ירושלים העתיקה והכריז "הר-הבית בידינו".
בבוקר יום ראשון 16 ביולי 1995 סמוך לשעה 6 בבוקר, הבחינה ריטה גור רעייתו של סגן שר הביטחון רב אלוף (מיל') מרדכי גור שבעלה אינו בבית. היא ניגשה לגינה בחצר הבית, ושם מצאה אותו מוטל ליד הספסל ירוי בראשו. לידו היה מונח אקדחו האישי.
רופא שהוזעק למקום קבע את מותו. מוטה בחר לשם קץ לחייו בגינה, מקום שהיה אהוב עליו מאד, אותה טיפח בעצמו ובמו ידיו ללא עזרת גנן יחד עם רעייתו. בחדרו השאיר מכתב התאבדות שבו הסביר את החלטתו לשים קץ לחייו. מוטה שהיה איש משפחה מסור כתב במכתב, בין השאר, כי לא רצה להיות נטל ומעמסה על כתפי משפחתו. בן 65 היה במותו. מותיר את רעייתו ריטה וארבעה ילדים: רותי, אורי, תמי ורמי ונכדים.
עם היוודע דבר מותו הוכו חבריו ומכריו בצער ובכאב, מתקשים לעכל את הידיעה המרה. אל בית המשפחה ברחוב משמרת (כיום רחוב מוטה גור) בשכונת אפקה זרמו חברים, אישי ציבור ועיתונאים. בין הבאים הרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק שאמר: "מוטה היה אדם בעל מצפון משלו ובעל אמת משלו. גם אם דעתו לא התקבלה היה נלחם על דעתו ולא מוותר".
מספר שנים לפני מותו התגלה בביקורת שגרתית שערך גור כי הוא סובל מגידול ממאיר בגופו. בשנת 1986 נותח בבית חולים שיבא בתל השומר והרופאים הוציאו את הגידול מאזור בית החזה. שנתיים לפני מותו התגלו גרורות סרטן במוחו, הוא קיבל טיפול הקרנתי בבית חולים שיבא. בסיום הטיפול נסע מהמכון ישר לכנסת ועל פניו תפקד כרגיל. הוא היה צלול עד יומו האחרון. דבר מחלתו נשמר בסוד ולא רבים בציבור הרחב ידעו על מחלתו. מוטה היה אדם בעל כבוד ולא רצה להיראות בחולשתו.
יממה לפני מותו ביום שישי חגג מוטה עם משפחתו מסיבת יום הולדת של נכדתו. במסיבה כבר לא הרגיש טוב ישב על המיטה בירך את רוני ברכה מרגשת ואיחל שתמיד תדע לשמור על עצמה. איש מבין הנוכחים במסיבה לא שיער שזה בעצם נאום פרידה שהוא נפרד מבני משפחתו האהובים.
הלוויתו נערכה בבית העלמין הצבאי בקריית שאול בהשתתפות צמרת המדינה וצה"ל ובהם נשיא המדינה עזר ויצמן וראש הממשלה יצחק רבין, שאמר על קברו של מוטה בין השאר "הית חייל ומפקד, רמטכ"ל ושר בישראל... עליך ועל שכמותך כתב נתן אלתרמן: 'הם נשאו את עמם עלי שכם'. היית מראשוני הלוחמים במלחמת העצמאות ומראשוני מפקדי הצנחנים, ראש וראשון למשחררי העיר העתיקה והכותל המערבי וקולך הקורא "הר-הבית בידינו" מרטיט עד היום את הלבבות. ראינו אותך בסבלך נושך שפתיים, נקרע מכאב מנסה להמשיך וידינו קצרה מלהושיע". רבין סיים דברי הספדו ל"מוטה" ואמר "כחייל, ובפעם האחרונה, אני מצדיע לך".