צנינה קוצנית נסענו אשתי ואני לרגל עבודתה בצפון השרון ולפתע סטתה מהכביש וירדה לדרך עפר שהובילה אל השדות.
מה קורה? תמהתי.
אולי אמצא את הצנינה.
את מה?!
הזכירה לי, שאשתקד ראתה בשדה קוץ נדיר וחזרה למקום הפשע כדי לראות האם פרחה הצנינה שוב. עצרה, וירדה לשדה. עקבתי במבטי אחריה, וכעבור רגע שמעתי את קולות שמחתה. אשתי מצאה שוב את הקוץ האבוד וצילמה אותו. חזרה צוהלת למכוניתנו, והראתה לי את התמונות שצילמה.
צנינים (יחיד - צְנִין) הנם קוצים - כפי שנאמר, "... וְהָיָה ... לְשִׂכִּים [סיכות] בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם ..." (במדבר ל"ג, פסוק נ"ה). לפי
אתר "צמח השדה" (קישור: ), צנינה קוצנית היא קוץ חד-שנתי זקוף, שגובהו 20-45 ס"מ. המין נדיר, מזכיר את קרובו השכיח, חרחבינה. צנינה קוצנית פורחת בסוף האביב, מאפריל עד יוני. הפרחים דו-מיניים. כותרתם לבנה או ורודה. קרנות הסוכך רבות, עבות, חלולות, בלתי-שוות באורכן וערוכת בפיזור ציורי ויפה. עם הבשלת הפרי מתקמצת התפרחת כאגרוף, או ככדור, שומרת על הזרעים, ורק עם גשמי השנה הבאה היא נפשקת, ומפזרת את הזרעים. צנינה קוצנית היא צמח תת-אנדמי שגדל רק בארץ-ישראל ובסוריה, המין יחיד בסוגו. נדיר כיום, גדל, בעיקר, במזרח הגליל ובגולן באדמות כבדות.
הבן יקיר לי אפרים אפרים זינגר - פרויקל'ה, בפי אמו, וזיגי, בפי חבריו - הנו פדוי-שבי ממלחמת יום הכיפורים. איש יחידה 848 (כיום - 8200) של אמ"ן, שנקלע בערב יום הכיפורים למוצב החרמון כדי להחליף חבר. זיגי השיק את ספרו "את חרותי. סיפור בשני קולות על שבי ועל אהבה", בערב מעניין במרכז למורשת המודיעין (מל"ם) בגלילות, בנוכחות חבריו, קרוביו ושכניו לתא בכלא הסורי.
ספרו המעניין והמיוחד נותן לשושי - חברתו הטרייה בעת שִביוֹ ואשתו - לספר על חוויותיה כחיילת צעירה שאהובהּ בכלא הסורי. הסיפור בשני קולות יוצר סינרגיה עצומה, שמשביחה מאוד את הספר.
עו"ד אורי סלונים, שעסק שנים רבות בעניין השבויים והנעדרים, אמר בהשקת הספר, שהשהות ב"סטאלאג זיכרון" [סטאלאג - בגרמנית, מחנה שבויים. תואר משפיל, שנתנו פדויי-השבי למתקן החקירות בזכרון-יעקב] היא לדראון עולם למדינת ישראל. עד היום לא טרחו ראשי צה"ל, חיל הרפואה וביטחון שדה (כיום - ביטחון מידע) להתנצל על מה שעוללו שם בזדונם כי רב לפדויי-השבי. אדרבה בסרט על פדויי-השבי, ששודר לפני שנתיים-שלוש, ודן בזוועות סטאלאג זכרון (שהיה לו אתר משני בבית-ההבראה בביתן-אהרן) חזר שוב קצין, נציג ביטחון שדה, על השטות כי כשליש מ-301 פדויי-השבי שיתפו פעולה עם שוביהם.
ודרך אגב, חלק מפדויי-השבי מהחזית המצרית חוו את הפקרתם במעוזים - עוד מעשה נבזי של הצבא, שנראה רק בעיניו כמוסרי ביותר בעולם - גם הוא לדראון עולם. גם על הפקרה זו לא טרחו מפקדי צה"ל, פיקוד הדרום ואוגדה 252 בחמישים השנים האחרונות לבקש את סליחת לוחמי המעוזים. כל זאת, כיוון שצבאנו המוסרי ביותר בעולם נולד בלי איבר הבושה.
רק להזכיר - כמה ימים לפני שלקה בשבץ, נפגש אריאל שרון עם לוחמים בחטיבת מילואי השריון 600, פקודיו לשעבר, והתנצל על שלא הצליח למנוע את שליחתם למוות בהתקפה נואלת וכושלת מאוד שיזמו אלוף פיקוד הדרום ומפקד החזית על מתחם "מיסורי", שישבה בו ארמיה 2 המצרית, ביום האחרון למלחמת יום הכיפורים.
ערש תרבותי כשהייתי סטודנט בירושלים, לפני יותר מחמישים שנה, שימש קולנוע "סמדר" בשכונה הגרמנית מקום מפלט מטרדות הלימודים והיום-יום - כמו קולנוע "פריז" זצ"ל בתל אביב ואחרים, שאהבתי ללכת לצפות בהם בקלסיקות קולנועניות - לפעמים בחבורה מצומצמת של שני תריסרי צופים ואף פחות.
בתחילת 2024, אחרי 95 שנה ייסגר קולנוע "סמדר", הוותיק ביותר בירושלים – כשלוש שנים לפני תום החוזה לשכירת המבנה. למרות שכבר איני ירושלמי הכאיבה לי הידיעה כיוון ש"סמדר" הוא זיכרון מתוק בעל ערך רגשי גדול בעיניי מ̤עבר להיותו חלק מערש תרבותי.
כבית-קולנוע שאירח סרטי איכות, לכאורה, לא היה ל"סמדר" סיכוי לשרוד. ובכל זאת, בשנת 2009 הצליח הקהל למנוע את סגירתו. כעת, כנראה, סגירתו סופית; וחבל.