אישורו הלא מפתיע של החוק לצימצום עילת הסבירות, בתמיכה גורפת של הקואליציה ובהתנגדות גורפת של האופוזיציה, מזכיר מאוד את סיפור העם הידוע על-אודות הרב והרבנית: מעשה ברב שבפניו התדיינו שני יריבים. שמע הרב את הראשון ופסק: 'אתה צודק. מאה אחוז'. אך כששמע את טענות הנגד של השני פסק: "אתה בהחלט צודק, ללא ספק".
שמעה הרבנית את פסיקה הבלתי 'סבירה' ותהתה: "הייתכן? כיצד ייתכן ששניהם צודקים"? נמלך הרב בדעתו והפטיר ביובש: "גם את צודקת". ובמילים אחרות: כולם צודקים. כמו באותו סיפור ממש, אנחנו מסיימים את השבוע הסוער הזה, בהבנה שכולם צודקים. וכשכולם צודקים נוצר פלונטר בלתי פתיר.
לנוכח עומק השבר, אתה תוהה שמא צדק נשיא טוניסיה בורגיבה בחזון העיוועים שלו: "הערבים לא צריכים להילחם בישראל; היהודים במריבותיהם הפנימיות יהרסו את עצמם". השבוע, לאחר ההצבעה השלישית בכנסת, חזר על התיזה הַשּׁוֹאָתִית הזו (רח"ל) מנהיג החיזבאללה נסראללה, מתוך הבונקר שלו בביירות: "ישראל בדרך להיעלמות. היום הזה ספציפית הוא היום הגרוע ביותר בתולדות ישראל, ומציב אותה במסלול ההיעלמות". נסראללה, כשאר שונאי ישראל, רק מנסה לפרש לעצמו את מראה עיניו: יד איש באחיו. איבה תהומית קורעת את העם לשני מחנות. אלימות גואה. צבא מתפרק. האם זו חכמתו ובינתו של עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה?
הגרוע מכל הוא, כאמור, בכך שכולם צודקים. תומכי הרפורמה טוענים, ובצדק, שהעליון ניכס לעצמו סמכויות שמעולם לא הוענקו לו, וששיקול דעתם של 15 שופטים אינו יכול להיות שווה יותר משיקול דעתו של המחוקק שנבחר בידי העם ומייצג אותו. מי אינו זוכר החלטות שגויות של כבודם, כמו איסור על גירוש משפחות מחבלים לעזה באינתיפאדה השנייה, הענקת מעמד פליטות למסתננים, כפיית שר החינוך להעניק פרס ישראל לתומך ה-BDS, ביטול האיסור שהטילה המדינה על-כניסתה של פעילת BDS, ביטול החלטת המדינה לאסור הקרנת סרט השטנה השקרי 'ג'נין ג'נין', שאותו הגדיר ביהמ"ש עצמו - שיא האבסורד! - עלילת דם נבזית, פייק על מלא - ואלה רק דוגמאות בודדות.
מצד שני, גם מתנגדי ביטול עילת הסבירות צודקים. החקיקה המונעת הפעלת אמת המידה של סבירות בפעילותם של שרים, עלולה לחולל כאן עוולות נוראות: שרים יוכלו להסיט בהבל פה, תוך אפליה בוטה לטובת המגזרים שמתוכם צמחו, תקציבים שמנים מתחומים חיוניים כמו בריאות וחינוך לטובת אנשי שלומם ואין מי שיעצור את עושק כספי הציבור. הם יוכלו אפילו ללכת בדרכו של קיסר השחץ הרומי קליגולה, שמינה את סוסו לשמש קונסול בכיר. דיקטטורה, מזהירים מתנגדי ביטול עילת הסבירות. וכולם, כמה לא מפליא, צודקים. וכשכולם מאמינים שכל הצדק איתם, החיים נעשים באמת קשים.
לפני חצי שנה בדיוק, בתחילת פברואר, פרסמנו כאן טור מדאיג שכותרו 'קללת העשור השמיני'. עיקר טענתו הייתה שההיסטוריה מוכיחה אמפירית, שמדינות ומעצמות התפרקו והתאיינו דווקא במרוצת העשור השמיני לחייהן: פעמיים התקיימו כאן בארץ ישראל ממלכות יהודיות, שקריסתן החלה בעשור השמיני לקיומן: המדינה שהקים דוד המלך ושיגשגה לגבהים מדהימים, התפרקה לממלכות יהודה וישראל, בשל סכסוכים פנימיים, בשנה ה-81 להיווסדה. המדינה היהודית השנייה, ממלכת החשמונאים, הצליחה לשמור על אחדות במשך 77 שנה, עד שנקלעה לקיטוב פנימי תהומי, שהפך אותה לפרוטקטורט מושפל של רומא, נטול ריבונות יהודית.
קללת העשור השמיני פקדה גם מקומות אחרים על פני הגלובוס. מלחמת האזרחים האמריקנית, העקובה מדם, פרצה 85 שנה אחר אישור החוקה (הוֹ, איזה מזל - זה קרה להם 'רק' בעשור התשיעי). איטליה הפכה להיות פשיסטית ב-1860, בעשור השמיני לאיחודה. גרמניה הפכה למדינת טרור נאצית בעשור השמיני לאיחודה. הרפובליקה השלישית של צרפת, שנוסדה ב-1871, נכנעה בפני המגף הנאצי בעשור השמיני לקיומה, ב-1940. המפלצת הקומוניסטית שנולדה במהפכת אוקטובר 1917, החלה להתפרק בשנות ה-80 של המאה הקודמת, והתנפצה סופית לרסיסים 74 שנים לאחר היווסדה (1991).
החשש מפני התנעת מנגנון ההשמדה העצמית עקב הקיטוב הנורא במקומותינו, אינו תיאורטי בלבד. 'נביא הזעם' האלוף (מיל') יצחק בריק, שטען עוד לפני שהטייסים וקציני היבשה הודיעו על סרבנותם, כי צה"ל לא כשיר למלחמה האזורית הבאה, מזהיר ש"הסרבנות תוביל את צה"ל למצב אל-חזור. לא תהא כבר אפשרות לשקם את הצבא ולהחזירו לכשירות למלחמה. הסרבנות תפגע בכל חלקה טובה, ברקמה הדקה והעדינה של הלב הפועם בצבא. סרבנות של מאות ואולי אלפים תביא לפגיעה במוטיבציה, ברוח הלחימה, בלכידות, בערבות הדדית איש לרעהו, ברעות ואחוות הלוחמים. הפוליטיקה תיכנס בענק לצבא המילואים והסדיר ויחד איתה גם השנאה הקשה. זהו מצב של הרס מוחלט שאין ממנו דרך חזרה".
מה הפתרון? איך מצילים את המדינה מקריסה עצמית? לעניות דעתנו, קיימת רק נוסחה אחת, ושמה אחריות הדדית: "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק". ההצלה טמונה בהכרה בכך שאף גוש מן הניצים לא יוכל לצאת מהמשבר כשידו על העליונה; במקרה כזה לא יהיו פה מנצחים אלא רק מפסידים. אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה חלילה תלויים זה לצד זה.
