ההפגנה ה-107 שלי הייתה מרהיבה. אם קיוותה ממשלת הזדון כי הכל יירגע לאחר ההצבעה וכי שקריו של בנימין נתניהו בתקשורת ידעכו, כי אז המחאה הגיבה בעגה - "אנחנו לא הפראיירים שלך, ביבי". לא תרדמת ולא אדישות. כבר בדרך לבגין/קפלן התברר לדנה ולי כי החשש מפני מיעוט מפגינים התבדה. התנועה הייתה כבדה ואיטית ועמוסה, וברוכה.
אזהרת נגיד בנק ישראל בדימוס הפרופסור יעקב פרנקל הדהדה ככתב אישום כלכלי חמור נגד בנימין נתניהו ומרעיו (אם כי גם בכירים מתבקשים לאמץ את הקיצור בנאומי הכיכרות). פרנקל אדם מרוסן בכל ימות השנה, והפעם דיבר מדם ליבו וסחף אחריו נרגשים רבים. מבחינת הפעילות המעשית שיחת היום התייחסה לנאומה של הפרופסור שקמה ברסלר, והייתה כמו חידון:
מי מאמין לשבעה שרי וחכ"י הליכוד שגם להבא לא יצביעו בפקודת המנהיג, הדוצ'ה, באורח חד-צדדי וילכו כצאן לטבח הדיקטטורי? ומי סומך עליהם שלא יבטלו דעתם מפני דעתו?
נשאלתי ביומיים האחרונים על "שבעת המופלאים" - הלא הם מורדי הליכוד - אם אני מאמין להם והאם ההתבטאויות של יולי אדלשטיין ואופיר אקוניס ודוד ביטן ויואב גלנט וגילה גמליאל ואבי דיכטר ואלי דלל הן תחילתו של מרד בעריצות של נתניהו או העמדת פנים, שנועדה לזרות חול בעיני מגיני הדמוקרטיה? לפי ברסלר והעיתונאי אורי משגב לא כדאי להאמין למילה היוצאת מפי המורדים, וטיעון זה הגיוני.
הרי שבעת מסתייגי הליכוד מחקיקת הדיקטטורה ידעו לאיזו תהום מובילה הצבעתם את ישראל, ובכל זאת נענו לפקודת המנהיג והצביעו לפי צו חוסר מצפונם. עכשיו הם באים? הרי הם מתנהלים לפי מטבע הלשון של נחום ברנע - "יורים ובוכים". קודם מתנקשים בדמוקרטיה ואחר כך מבכים את מר גורלה.
אני קרוב לעמדת ברסלר, ובכל זאת רואה מעט אחרת: האנוכיות מביאה פוליטיקאים רבים להצביע בענייני ציבור לפי האינטרס האישי שלהם (את דלאל איני מכיר). עד לשבוע שעבר הם הניחו כי כדאי להם להתביית על רצונו של ביבי, ולכן אפילו לא העמידו פנים ולא באו לשמוע מה בפי שני האלופים אשר נשלחו להסביר מה משמעות הסירוב ההמוני לשרת בצבא - תחת ממשלה דיקטטורית. לא אכפת להם אם לצה"ל יהיו יותר או פחות ימי לחימה, העיקר שהם יהיו בסדר עם נתניהו לקראת הפריימריז.
רק שאחרי ההצבעה הנוראה ההיא ובניצוחו של מלאך החבלה יריב לוין - ביטוי שיצחק שמיר שמר רק לביבי - הגיעו הרסיסים. לעגו להם בבית? חשו בוז מצד השכנים? הילדות והילדים אמרו להם מה הם באמת חושבים על אבא? ולכל אלה נוסף הנדבך העיקרי, שהם הבחינו כי ביבי אינו כתמול שלשום. קצת חולה. קצת - לא, הרבה מאוד - מסבך את ישראל בעימות עם הנשיא ג'ו ביידן. לפתע, החלו לבגוד בעצמם ולחשוש מאובדן חלק מתומכיהם בפריימריז. ואולי לא כל כך כדאי להיות מזוהה וצמוד לביבי; ואולי כדאי להתחיל לייצר אופציה אחרת, והיא על תנאי והיא תיבחן רק בהמשך הדרך.
זה מה שהם עשו. זו אינה תפנית מזויפת אלא ליקוי מבחינת היושרה האישית שלהם. אז עתה הם החלו לנטוש את המנהיג, הד'וצ'ה, אבל שומרים עדיין אופציה לחזור אל חיקו אם יתחזק.
הם אינם מכים על חטא. הם מתמרנים לטובת עצמם. כמו שעשו בסיבוב הקודם בהצבעה על הרס בית המשפט. עתה הם נעמדים בצומת למקרה שיהיה כדאי להם לבצע סיבוב פרסה.
למרות כל זאת תפניות כאלה אינן תפאורה. מעולם לא היו. אני סבור כי הסתייגותם מחקיקת הדיקטטורה נכונה לשעתה. אין לזלזל בה. הסדק שנוצר בקיר להגנת ביבי ממשי, אינו פייק. אך לא כל סדק גורם לנפילת כל הקיר. כי למוטט את הקיר על המחאה להגביר את הקצב, ובהתמדה.
שאילתה בעניין אחר:
- באילו מוסדות אקדמיים למדו איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטרץ', וסיימו כמשפטנים לכל דבר?
- מה היה טופס בחינת הגמר שלהם באנגלית?
- מה הציונים שקיבלו באנגלית?
העתק - למל"ג.
