המערכה על ישראל כמדינה יהודית (מהות ומשמעות) עם ממשל דמוקרטי, עברה שלב חשוב בבחירות 1 בנובמבר 2022, עם ניצחון הימין והקמת ממשלת "ימין-ימין על מלא". התהליך הואץ ע"י המשפט המבוים של נתניהו שניתקל בהתנגדות נמרצת במחנה הימין. הסיכון שסימנה
ממשלה זו לדיפ-סטייט הישראלי וליהדות הרפורמית (בעיקר) בארה"ב הוא ביסוס שלטון הימין לאורך זמן, וביסוס אופיה היהודי של המדינה בין היתר ע"י ביטול השלכות אוסלו, סיפוח איו"ש וחיסול רעיון "מדינת כל אזרחיה". אינני משוכנע שהימין הבין כבר מתחילת הדרך לאן מועדות פני הדיפ סטייט הישראלי, ומאידך אני מאמין שרבים מאוד ולא רק במחנה הימין לא הבינו עד כמה העמיק הריקבון האנטי-ציוני לחדור לשורות צה"ל ובעיקר בכירי מפקדיו וגופי אחרים של מערכת הביטחון.
כל הנושאים הללו ברורים עתה לעין כל ויעמדו למבחן פוליטי בסיסי בשנים הקרובות (בקדנציה זו). הרפורמה המשפטית ממנה נמנע נתניהו ב-4 השנים האחרונות בקרוב, הייתה שגיאה פוליטית. היה נכון לטפל בריקבון הפושה במדינה כבר לפני זמן-מה, עוד בימי ממשלו של הנשיא טראמפ. עתה, משיצא המרצע מן השק חייבים לעסוק בנושא ברציפות באינטנסיביות אך בזהירות ואחריות, עד אשר נגיע להסדר חוקתי חדש בישראל ממנו "התחמקנו 75 שנים, עד אשר יבוסס בישראל ממשל דמוקרטי אמיתי. מבוסס חוקה כדת וכדין. הפעילות המתבצעת עתה בכנסת היא הסדר זמני דחוף ליצירת משילות סבירה ופיזור סמכויות רציונאלי במציאות המעורבלת הקיימת.
לאחרונה אישרה הכנסת את חקיקת ביטול עילת הסבירות - אמנם, באיחור מסוים ובצימצום בהשוואה לכוונה המקורית, אבל הדבר נעשה והשמיים לא נפלו. למען האמת, מי שצפה בעניין בעיניים פקוחות יכול היה לדעת מראש שאין כאן שום איום גורלי אמיתי, וכל הרעש נועד ל"הפחיד" ולהרתיע את הקואליציה. מאכזב לדעת שגם ההערכה המשלימה לפיה לא הייתה לאופוזיציה שום כוונה אמיתית להתפשר - התאמתה גם היא. שוב הוכח שהאופוזיציה משתמשת בתנועת האנרכיה בכדי להפיל את הממשלה ובמגמת "הפוך על הפוך" משתמשת האנרכיה באופוזיציה בכדי לבצע הפיכה שלטונית דרך הרחוב במקום דרך התהליכים הדמוקרטיים המקובלים. מסלולי שתי המגמות עוברים דרך נקודת צומת אחת: הפלת נתניהו! התוכנית האסטרטגית של מנהיגות האנרכיה מבית ומבחוץ היא להשתמש באנרכיה בכדי להחליש את התמיכה הציבורית בקואליציה, לפורר אותה בדרך זו ולהגיע לבחירות חדשות או לפיצול האופוזיציה ע"י הקמת "
מפלגת אנרכיה" (שאולי תקרא באופן סימלי "עתיד לישראל") ולהעמידה בראש הגוש הפוליטי החדש שיקום אחרי התפוררות הקואליציה הנוכחית. המערכה ליצירת התפוררות זו מתנהלת בחזית רחבה הכוללת בין היתר סיוע אמריקני (דמוקרטי בעיקר) למניעת ייצוב האחיזה הישראלית באיו"ש, ומאבק מפותל ומסורבל לשינוי מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה באמצעות תמיכה ערבית מבית ותמיכה חיצונית מצד ירדן, מצרים ואפילו סעודיה. סביר שהניסיון הפוליטי של מנהיגי האנרכיה רב משל מרבית שחקני הקואליציה. עם זאת אינסטינקט הקיום של האחרונה בחמש מערכות הבחירות האחרונות הוכיח שהוא מחודד ומלוטש. לא משפט נתניהו ולא החתרנות האנרכיסטית ישנו את הממשל בישראל, דבר זה ייתכן רק בבחירות דמוקרטיות.
אין מניעה ומעולם לא באמת הייתה לקדם רפורמה משפטית מתוך התייעצות ציבורית רחבה וניסיון להגיע להסכמות. הטענה לפיה הקואליציה אינה חפצה בהידברות היא שקר. אם
יאיר לפיד ואברמוביץ' יחד עם חבריו מערוץ 12 משתמשים בה שימוש חוזר, אין ספק שמדובר בשקר המכוון לפגוע בקואליציה ולבלבל את הציבור. לפני למעלה משלושה חודשים, כאשר שופרות "הפניקה" המלאכותית פעלו ברחובותינו שעות נוספות ואיימו בסרבנות טוטאלית, בשיתוק המשק ובהגברת האנרכיה, נסוגה הקואליציה ועצרה זמנית את מהלכי החקיקה של הרפורמה המשפטית והצטרפה
בתום לב לדיונים בבית הנשיא, במטרה להשיג תהליך מוסכם לרפורמה רחבה על דעת כל הכוחות הציוניים במדינה. עד מהרה התברר שזו פיקציה - כפי שהעידה הפרופ' איינהורן שהשתתפה במפגשים אלה. הזמן שהוקצה לניסיון ההידברות בוזבז וחלף וההסכמה שתלתה על בלימה, פוצצה בהודעה משותפת של נציגי האופוזיציה גנץ ולפיד על פיצוץ השיחות. השיעור נלמד! - האופוזיציה שבויה בידי מנהיגות האנרכיה. אין נכונות לפשרות. אין כוונה להתפשר. תנאי היסוד שלה האנרכיה השוללים כל שת"פ עם הימין בראשות נתניהו אינם באים בחשבון והאופוזיציה מישרת-קו עם "לאווים" אלה.
התפתחות זו הובילה לחקיקת התיקון בחוק יסוד השפיטה בעניין ביטול "פיסקת הסבירות" והחוק, שהיה מצומצם ומתון ביחס לניסוחו המקורי עבר בכנסת ברוב של 64 קולות נגד 0 (האופוזיציה ברוב איוולתה לא השתתפה בתהליך). משוכה זו מובילה אותנו למשוכה חדשה וגבוהה יותר. שכן על הפרק עומדת השאלה כיצד יגיב בג"ץ - ממציא פיסקת הסבירות. דילמה זו חושפת את שיטת העבודה בה נקט בג"ץ בתהליך הר-שנתי מאז 1995 באמצעותו השתלט במידה רבה על תהליכי החקיקה בישראל ובמקום לשמור בקפדנות ובאיכות הדרושה על מעמדו כשופט: - בורר בתהליכי-שלום מוסדרים על-פי חוק בין ניצים בסיכסוכים אד-הוק. את הבעיה הציתה שוב התנועה לאיכות השלטון - יצור מלאכותי שנבנה במערכת הפוליטית-חוקתית בישראל בכדי לספק לבית המשפט עילות פורמליות להתערב בתהליכים פוליטיים בהנמקות משפטניות. מנגנון זה מוביל אותנו לאחת הסיבות החשובות ביותר שהולידו את הרפורמה המשפטית אם לא החשובה ביותר - ניסיונו של בג"ץ להטיל את מרותו בשלבים על הממשלה והכנסת גם יחד.
במילים פשוטות, לא רק לבחור בעצמו את חבריו ואת נשיאו, אלא גם לחוקק חוקים באמצעות פסיקות משפטיות, לעיתים מוזרות, לפסול חוקים ולפרש חוקים אד-הוק בפרשנות הפוכה לזו שאליה כיוון המחוקק כאשר ניסח את החוק. כל זאת עושה הוא כאשר בהעדר חוקה אין שום גורם או קריטריון ציבורי מוסכם המפקח על מעשיו. במילים פשוטות: בית המשפט המשותף: בית הדין הגבוה לצדק (בג"ץ) ובית הדין הגבוה לעירעורים, החוסים תחת מעטה פורמלי אירגוני אחד - בג"ץ, שאמור לשפוט על-פי חוקי המדינה שחוקקו ע"י כנסת ישראל, מתנהל שרירותית כראות עיניו בכל הנושאים הללו גם יחד!
ברוח אנרכיה משפטית וחוקתית זו הוציא לאחרונה בית המשפט צו על תנאי לממשלה ולכנסת לבוא ולנמק לפניו את החוק החדש לביטול פיסקת הסבירות. אלא שעשה זאת על-פי תקדימים שיצר הוא עצמו באמצעות מניפולציה במספר השופטים היושבים בדין באירועים ממין זה וכהכנה לאפשרות שבפעם הראשונה יתקדם צעד נוסף לעבר שלטון דיקטטורי משפטי במדינה, אם יהין לבטל חקיקת חוק יסוד.
תקדים זה הוא מהותי עד כדי כך שאסור לו להניח לו להתרחש. הואיל ואין חוק של הכנסת המסמיך את בג"ץ לבטל חוקי יסוד, כאשר חוקים אלה מוגדרים כ"חוקה בהתהוות". חקיקת ביטול עילת הסבירות מקדמת אותנו לעבר עימות חזיתי בין בג"ץ לכנסת בשאלה החוקתית: מיהו הגורם המחוקק ומה גבולות סמכות ההתערבות של בג"ץ בסוגיות של חקיקה. עניין זה יחזור על עצמו שוב בדיון במבנה הוועדה לבחירת שופטים, שגם בו שולטת אנרכיה משפטית מבית מדרשו של
אהרן ברק.
בדמוקרטיה יש מקום להידברות ולמעשה נטוע הבר במהותה של הדמוקרטיה - יישוב חילוקי-דעות ללא שימוש בכוח אלים. (לפי שעה, כלל לא ברור שהאנרכיה מבינה זאת או מוכנה לכבד עקרון-יסוד זה). הידברות חייבת להיעשות בתום-לב, שכן באין הסכמה מוכרעים נושאי המחלוקת הכרעות-רוב. חברה חיה ודינמית אינה יכולה להתקיים במצב של "לימבו" חוסר החלטה מתמשך.
הידברות מוליכה לפשרות וזו מטרתה העיקרית - שינויים מודרגים במנות-קצובות שהן ברות עיכול לפחות למרבית הציבור. ובמקרי-קיצון, מגיעה הדמוקרטיה כאמור הכרעות רוב. אולם יש להבהיר: פשרות - "כן", טירפוד המשילות ע"י וטו של המיעוט - "לא".
לכן, אסור לממשלה הנבחרת לעבור את הגבול שבו מכתיב לה גורם "כפיף" כלשהו, למשל: הצבא - מהלכים או מונע ממנה החלטות נורמטיביות. "התנדבות" כאשר היא מוגדרת בכללי משחק ברורים, גם אם הם בע"פ, היא התחייבות! מרגע שברור לצדדים ששניהם הבינו שהתנדבות היא לתקופה מוגדרת ואינה ניתנת לשנוי שרירותי ע"י אף אחד מהצדדים, היא כעין חוזה בע"פ. וחוזים יש לקיים ככלל! קיום של תהליך התנדבות במשך עשרות שנים הוא התנהלות המעידה על עצמה ששני הצדדים סומכים עליה ונשענים עליה, בדומה לחוזה. אין חובה להתנדב, אבל יש חובה לקיים הסכם התנדבות ברוח בה הובן ע"י שני הצדדים. אם עקרון זה איננו מקויים, זו הונאה של צד אחד כלפי הצד האחר ובמקרה שמדובר בשירות צבאי ועוד בתנאי חירום - הדבר גובל בבגידה.
ממשלה שתיכנע לתכתיבי "פוטש צבאי" תהיה בלתי כשירה למשול ועליה לעבור מן העולם. (וכך או אחרת תעבור ממנו...)
עתה יוצאת הכנסת לפגרה. זו הנורמה המקובלת בעבודת הכנסת והיא נחוצה ב"ימים טרופים" אלה עוד יותר. אולם, אין חובה מדאורייתא לקיים את החופשה במלואה על-רקע המציאות המתוחה בה אנו נתונים. אפשר שנשיאות הכנסת תבחן אפשרות לקצר את החופשה ולקיים בחלק ממנה פעילויות דחופות שיועילו לצמצם את החיכוכים החברתיים.
האחריות הציבורית מצדיקה חזרה לתהליך החקיקה בתום תקופת הפגרה, והשאלה המעשית היא אם החזרה תהיה לשם סיכום פורמלי של תהליך שהוכן ועובד בהסכמה, או ביזבוז זמן יקר שבו אמורים הממשלה והכנסת לטפל בבעיות המעשיות של ניהול המדינה: ביטחון, כלכלה, חברה, ושיקום המשק הלאומי.
המבחן הגדול אחרי החזרה מפגרת הכנסת יהיה שינוי החוק לבחירת שופטים, בראש וראשונה לבית המשפט העליון. אינני מצפה שהחקיקה תכלול הפעם בחינה והחלטה לגבי מבנה בית המשפט העליון - השארת בג"ץ על-כנו והסדרת תהליכים פנימיים בו, או שינוי המבנה (הפרדה) כאמור לעיל.
בכל מקרה, את בחירת השופטים לבית המשפט העליון יש לקיים לפי חקיקה חדשה, כאשר העקרונות המנחים (ברוח ההסדר הקיים) צריכים לכלול:
- ייצוג שווה בין הקואליציה לאופוזיציה (ייצוג נרחב של מבנה והרכב האוכלוסייה האזרחית).
- הרכב מוגדר היטב של הוועדה (נציגי ציבור, נציגי הכנסת, מומחים), ללא "נציגות של לשכת עורכי הדין".
- מספר חברי הוועדה: 10 - 14.
- קציבת משך כהונה לשופטים עליונים בבית המשפט העליון - 10 שנים.
- נוהל קבוע לקביעת הרכבים בדיוני בית המשפט העליון (הגרלה)
- בחירת נשיא בית המשפט העליון ע"י הוועדה ואישרורו ע"י הכנסת בהרכב של 80 ח"כים לפחות.
- הגדלת מספר שופטי העליון מ-15 ל-18; לשם ייצוג ציבורי משופר והפחתת העומס.
ניתן למעשה לפשט את תהליך בחירת השופטים ע"י "מנגנון מיון מתכנס בשלבים" כדלקמן:
- שר המשפטים יכין רשימת מועמדים לפי קריטריונים מוסכמים עם נשיא בית המשפט העליון המכהן שתמנה שלושה מועמדים לכל משרת שופט העומדת לבחירה.
- רשימה זו תועבר לאישור נשיא בית המשפט שיוכל לפסול עד שליש ממנה.
- הרשימה המצומצמת תועבר לכנסת לאישור בהצבעה חשאית, שתערך בנוכחות רוב של חברי הכנסת (לפחות 61 ח"כים).
- המועמדים שיזכו במירב הקולות יבחרו לתפקיד ויושבעו בכנסת.
לשיטה זו יתרון, שכן בחירת הכנסת מאצילה לנבחרי בית המשפט את ההילה הסמלית והאצטלה הפורמלית של "נבחרי ציבור".
