בפרשת "שופטים", ספר "דברים" פרק ט"ז פסוק י"ח עד פרק כ"א פסוק ט', פורס משה בנאומו האחרון לעמו את משנתו. ניכר מדבריו כי הוא נרגש מאד, כי זה נאומו טרם פרידה מעם אהוב, ולכן הוא מוצא לנכון להדגיש את אפיוני מערכת המשפט אותם חייב עם ישראל לכונן בהקפדה רבה עת יבנה את חייו בארץ המיוחלת - ארץ ישראל, כשמשה כבר לא יהיה עִם הָָעָם. זו מערכת משפט, שחייבת להיות מושתתת לדורות על ערכי "צֶדֶק צֶדֶק תִרְדּוֹף" (פרק ט"ז, פסוק כ'). משה מביא למעשה בנאום הפרידה את דבר האלוהים, כפי שמצוין בפתחה של הפרשה - "שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים תִּתֵּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ", כשהדגש בדברי משה "אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלוֹהֶיךָ נוֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ..." ומה שחייב לאפיין את המערכת הזו - "וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק, לֹא תַּטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַּכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִִּקַּח שׁוֹחָד..." (דברים פרק ט"ז, פסוקים י"ח-י"ט). פרשת "שופטים" הביאה לארון הספרים היהודי את תמרור האור המוסרי והאנושי, שחייב לנווט את כל מערכות המשפט ואת חייה של החברה הישראלית בבואה לבנות את חייה הלאומיים בארץ ישראל - "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּוֹף" - כפילות המילה "צֶדֶק" במשפט, המחויבת להיות נדבך בסיסי בחיינו כעם - "צֶדֶק צֶדֶק תרְדּוֹף", הרבתה להעסיק את רוב הפרשנים השואלים מה הניע את משה לחזור ולהדגיש פעמיים את המושא שבמשפט. מה הניע אותו לחזור פעמיים על המילה "צֶדֶק". משלל הפירושים אביא כמה מובאות - "הכפילות נועדה להדגיש, שצדק ורק את הצדק תרדוף, אתה בן לעם ישראל, ובזה תהיה סגולתך ויחידותך". יש המרחיקים לכת מתוך דאגה, ש"הכפילות במילה צֶדֶק היא תמרור אזהרה כנגד היגררות למעשה רשע, כשהמטרה יכולה להיות ראויה" או במילים אחרות "מבצעים מעשה רשע בשם הצדק". למרבה הצער, ההיסטוריה האנושית מבורכת בשלל מבצעי מעשה רשע נפשעים ובלתי נסלחים, שעל שפתם נישאה המילה צדק ונופפו את דגלי הצדק. ישנו נושא נוסף בפרשה, שאבקש לגעת בו בקצרה - אני מקבל בחום את יחס הפרשה לנושא המלחמה והשלום. אני מאמץ בחום גם את השקפת העולם של החכם באדם "קֹהֶלֶת בֵּן דָּוִד מֶלֶך בִּירוּשָׁלַיִם", האומר בספר קהלת בפרק ט' פסוק י"ח - "טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב". קהלת הוא שלמה המלך החכם המדגיש בפסוק ט"ו: "וְאָמַרְתִּי אֲנִי - טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה". פרשת "שופטים" מדגישה, שחייבים לעשות כל מאמץ כדי למנוע מלחמה. רק אם כשלו כל הדרכים האחרות לפתרון הבעיה יוצאים לקרב - "כִּי תִּקְרַב אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ עָלֶיהָ שָׁלוֹם..." (דברים, פרק כ', פסוק י') רק "אִם-לֹא תַּשְׁלִים עִמְּךָ, וְעָשְׁתָּ עִמְּךָ מִלְחָמָה...", רק במקרה כזה המחוקק מתיר לצאת למלחמה. כשאני בוחן את חיי כחייל בשירות סדיר ובשירות מילואים עולים בפני תהיות, האם אנחנו כאן במדינת ישראל שמרנו על הוראות החוק המקראי. תקצר היריעה לליבון שלל הדוגמאות הכאובות רוויות השכול והדם המיותר שנשפך במלחמה שאסור היה לפתוח בה. אסתפק רק בדוגמה אחת לליבון הנושא בו עולה השאלה - האם בחיינו כאן במדינת ישראל שמרנו על הוראות החוק המקראי. האם הקפדנו, שתובנות מדיניות ומוסריות תתנה את הגיבוי המתאים להחלטה פוליטית לצאת למלחמה. כשב-29 באוקטובר 1956 הוביל דוד בן-גוריון לכיבוש רבבות קמ"ר במדבר סיני והכריז על מדינת ישראל, החולשת על מעל 100,000 קמ"ר כמלכות ישראל השלישית, האם לא נרמסה מתחת הלהט של מלכות ישראל השלישית רוחו של החוק המקראי ושלל אפיוניו המוסריים? הכרזת בן-גוריון במפקד צבאי חגיגי על הקמת מלכות ישראל השלישית היה בה מידה מדאיגה של טירוף משיחי, אליו צורפו מידות מדממות, הגדושות בדמעות ובכאב של שכול ויתמות.

כעבור כמה חודשים, כשדוד בן-גוריון הושפל על-ידי מדינות העולם ונדרש להחזיר את כל מדבר סיני, לא שאלנו! לא צעקנו! לא הפכנו עולמות! לא עלינו על בריקדות ולא התרסנו! על שהחוק המקראי בפרשת "שופטים" נרמס ברגל גסה וערכי מוסר הפכו לסחר מדמם בחייהם של עלומים עבריים, שהתפתו לצאת מלחמה, שאסור היה לפתוח בה.

בתמיכה הנלהבת בניצחון הכיבוש בסיני אנחנו חטאנו, כי גרמנו לְמָוֶת מיותר של צעירים שהעלינו לעולה, ולא בא השה שיתייצב לעולה, שיתייצב לשחיטה במקומם. רמסנו ברגל גסה ערכים בפרשת "שופטים".