הסרת הלוט מן העובדה הבלתי ניתנת עוד להסתרה, לפיה "נכבשה" ישראל מבית בפועל ע"י דיקטטורה אוליגרכית בחסות מערכת המשפט, מחייבת החזרת מעמדו של בית המשפט למקומו הנכון בהיררכיית הממשל הדמוקרטי בישראל. אסור לפיקוד העליון הלאומי והצבאי להיכנע למורדים, למשתמטים ולבוגדים. על הממשלה לקבל החלטה הצהרתית חד-משמעית לאמור: לא תהיה כניעה לסרבנים ומשתמטים. אם יכשילו אלה את המדינה בשעת חירום, תבוא היא עימם חשבון בתום שעת החירום בכל חומר הדין.
העובדה שלא קיימת כיום הוראה מפורשת בחוק-יסוד השפיטה שבית משפט בישראל חייב לפסוק רק על-פי חוק וברוח המחוקק, היא אנומליה חמורה וחבלה במהותו של המשטר הדמוקרטי הישראלי. אין ספק שקיימת אנדרלמוסיה עצומה במערכת היחסים ובהגדרת הגבולות שבין התפיסה הפוליטית-משטרית הדמוקרטית לבין מקומה של הפרדת הרשויות בדמוקרטיה ותפקידה של כל אחת משלוש רשויות הממשל במערך יחסי הגומלין הבונה את המשטר והממשל. ניצול לרעה של אי-סדר זה ע"י מנהיגות האנרכיה עומד ביסוד מרבית ההזיות להן אנו עדים בחודשים האחרונים בויכוח שבין הכנסת לבג"ץ. בג"ץ עצמו הוא חלק מאנרכיה זו, והשאלה אם ראוי להשאירו כמות שהוא או לפרקו לשתי רשויות משפטיות - בית דין לחוקה ובית משפט גבוה לעירעורים שרויה בויכוח לוהט למדי כבר זמן רב.
ההסדר האירגוני הקיים נבנה בכדי לתמוך במהפכה המשפטית שהתחוללה כאן אחרי אישור חוק כבוד האדם וחירותו. הוא בנוי מצד אחד בכדי להעמיד רשות-על אחת מעל לכל רשות נבחרת אחרת - בג"ץ, שעוסק בפרשנות משפטית "חופשית" של חוקי הכנסת ובתחומי תחולתם ותוקפם של חוקים אלה; ובג"ץ, הוא רשות המוסמכת לדון בכל נושא כאינסטנציית הכרעה אולטימטיבית שהקו המנחה אותה הוא דעת חבריה ותו לא. אין עוד יצור ממשלי-מינהלי שזהו מצבו הסטטוטורי דה-פקטו. המצב זה לא נותר ע"י הריבון (העם), הוא אינו מעוגן בחוק הקובע את כללי ההתנהלות ואת הזיקה בינם לבין חוקי המדינה והוא אינו נובע מהכרעה ישירה של הציבור (למשל: במישאל-עם) המסמיכה את "הגוף העליון" הזה הסמכה גורפת שאין עליה ערעור ואין מעליה דבר. "הכל שפיט", אמר פעם אהרן ברק ואם הוא שפיט, אזי אני ויורשי (ההולכים בדרכי) היננו "בעל הבית".
כאשר מוסיפים ללוגיקה זו את כללי הפוסט מודרנה - הפרט לפני הכל ומעל לכל - אנו מגיעים למצב המוכר לנו כיום. מציאות זו התהוותה במשך כ-25 שנים, בהדרגה, כאשר הדמוקרטים הישראלים האמיתיים ישנים שנת ישרים ואינם חשים בחתרנות המתרקמת סביבם. אל יצר השררה של מערכת המשפט בראשות ברק הצטרף ולא במקרה הקולקטיב הרעיוני של קבוצות האליטה בישראל - צבא, אקדמיה, תקשורת, אירגוני תרבות ואמנות, הבנקים וחברות פיננסיות גדולות אחרות והמונופולים העסקיים הגדולים - כל חברי האנרכיה בע"מ של החודשים האחרונים, כל אחד וסיבותיו היחודיות. שלוש מטרות איחדו את הדיפ סטייט הזה לכוח מאורגן אבל בלתי-חוקי: א. העדר חוק ברור ושלם הקובע את מבנה הממשל בישראל - ממקור הסמכות החקיקתית ועד לגבולות הסמכות הביצועית, כל רשות ותחומיה, כל רשות ומגבלותיה. ב. אינטרסים סקטוריאליים המבוססים על: התרחקות מהציונות, התרחקות מהיהדות, והתרחקות מהומניזם והחלפת כל אלה באוניברסליזם חומרני פר-סה. ג. התחזקות הזרם הימני - דמוקרטיה ליברלית קלאסית - בישראל לצד שינויים דמוגרפיים מהותיים ויציבים המובילים לעבר רוב פוליטי ימני, שעקרונות מגילת העצמאות האמיתיים מנחים את השקפות היסוד הפוליטיות שלהם. התגבשות זו היוותה איום ל"מהפך" פוליטי שלב ב' לאחר מהפך 1977, שיקבע בישראל לתקופה ארוכה ממשל דמוקרטי יהודי ייחודי. במילים אחרות יממש את חזון מגילת העצמאות. את אלה ניסתה ומנסה לשנות האנרכיה וזהו שורש המאבק.
בג"ץ בנה עצמו כסוכך-על לכל שאר קבוצות "יפי-הנפש" וכך ביסס את מעמדו עד הלום, כשכיום הוא מנהל את השלב האחרון של המאבק: דחיקת הכנסת ממעמדה הבלעדי כמחוקקת וכניסה במרמה לנעליה תוך קיבוע מציאות אנטי-דמוקרטית בעליל של שלטון שלריבון אין בו חלק ונחלה. בחירות נובמבר 2022 והקמת קואליציה "ימין מלא-מלא" של 64 ח"כים הייתה עבור חוגי האליטה אזעקת-אמת, ובניגוד לימין שלא נערך למאבק, הייתה הדיפ-סטייט מוכנה היטב.
לשאלה העומדת על הפרק עתה שני סעיפים עיקריים: א. כיצד מונעים שינוי שיהפוך לקיבעון קונספטואלי ואירגוני בלתי-הפיך לתקופה ארוכה מאוד (למשל: ע"י הפעלת ביטול חוקי היסוד הקיימים ע"י בג"ץ ללא שיש לו גיבוי חוקי לעשות כן. כל העומד לרשותו הוא החוצפה וההעזה השחצנית של מוביליו). ב. כיצד מחזירים במהירות את המדינה למשילות אפקטיבית מבלי לערוך טיהור מרחיק-לכת בשירות הציבורי על כל שלוחותיו לרבות הצבא ושירותי הביטחון בתנאים של איום פוטנציאלי במלחמה רב-חזיתית בו מחזיקים, ולא במקרה אויבינו כיום. חוגי האנרכיה מבינים זאת ומנסים להתגבר על התהליך ההיסטורי באמצעות מכשול זמני שתפקידו לעצור את "גלגל ההיסטוריה" זמנית ובפרק הזמן של האתנחתה לשנות כיוון. המכשול הראשי הוא נתניהו ועל כן כך או אחרת היעד האסטרטגי המיידי הוא הפלתו, והמנגנו המשוכלל ביותר העומד לרשות מנהיגות האנרכיה הוא משפט נתניהו ואותו מבקשת היא למנף, גם עכשיו. לפיכך כל קושי לאומי הופך בידי מנגנוני התעמולה של האנרכיה "לבעיה אישית של נתניהו". כולם מתכוננים ליום שאחרי... שבו קרוב לוודאי, במיוחד אם תימשך האנרכיה, תקים "שארית הפליטה" הישראלית שורת וועדות חקירה ממלכתית שוועדת אגרנט תהיה לעומתה "גן ילדים" ותבקש לבוא חשבון עם כל המתכננים והמארגנים של המשבר החברתי-ביטחוני-כלכלי-לאומי הנוכחי. גם בית המשפט ובעיקר מערכת אכיפת החוק על כל שלוחותיה, תהיה נושא לחקירה באותה מסגרת, וזה עשוי להיות בלתי-נעים לחלוטין.
לכן, נכון מאוד עושה נתניהו שאינו מוכן לפשרות משפטיות שתרחקנה אותו מראשות הממשלה. נכון הוא עושה גם כאשר הוא מטיל את האחריות לשימור כושרו של הצבא על מפקדיו בראש וראשונה הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון ועל שר הביטחון שהוא גם איש צבא מיומן בדימוס. ונכון יעשה אם ירחיב את מגוון השותפים לאחריות המזוהים נושאית עם סוגיות לאומיות בסיסיות - לכל אחד "קופת השרצים" או "סל ההישגים" -התנהלותו היא שתקבע.
ישראל אינה דמוקרטיה מערבית רגילה היא גם לא הוקמה ככזו. מי שמעיין במגילת העצמאות כפי שנכתבה - כהצהרת כוונות ולא כחוק או חוקה - רואה זאת מיד. לכן בוויכוחי הסרק שאנו מנהלים בחודשים האחרונים בשאלות של מהותה של מדינת ישראל, נשאים בחלל-האוויר הרבה מאוד דברי הבל, חלקם גובלים באנטישמיות ובנאציזם טהור. הצביעות, העויינות, השקרים, שנאת-החינם והפוסט ציונות אותה משקפים רבים במערכת האנרכיסטית, אינם עתידים לעבור מן העולם גם אם ירגעו הרוחות. עת החשבון תגיע...
מטרת התנהלות זו היא לבחון עד כמה יכולים מי שפרשו מישראל אבל עדיין מעמידים פנים שהם חלק ממנה להוביל חלקים הזויים של הציבור לעבר מטרות הבל כגון "שתי מדינות לעם אחד"! אין הם מבינים שזו הזיה גיאופוליטית. שכן למעשה הם מבקשים להחליף מדינה יהודית בשטחי ארץ-ישראל המערבית עם מיעוט ערבי בתוכה (שגם אותו יש למסד ולהגדיר נכון, דבר שטרם נעשה) במדינת כל אזרחיה באמצעות דחיקת יהודים וצירוף ערבים להרפתקה פוליטית שאותה הם מדמיינים כפתרון לפחדים הקמאיים שלהם מפני הדת היהודית. אולם בלעדי הזיקה ליהדות - אין מדינה יהודית, ולמעשה מקדמים הם דה-פקטו מדינה שאינה יהודית ואינה דמוקרטית (נשלטת ע"י הגמוניה סמויה של בג"ץ, במקום ע"י ריבונות העם).
אחת מאבני הנגף המשילותיים והרציונאליים הפגומים ביותר שטוותה סביבנו מערכת הדיפ-סטייט הוא מערכת התביעה הכללית, שאותה הפך בג"ץ ליחידת מחץ בחוד החנית של כישורי הביצוע הממשלתיים בדמות תפקיד היועצים המשפטיים לממשלה ולמשרדיה. בעיצומו של המשבר הנוכחי, חסד עשה עימנו גדעון סער אשר גרם למינויה גלי בהרב-מיארה ליוע"משית (שליחה נאמנה מטעמו) עוד בימי לפיד כראש ממשלה מחליף לבנט (הממשלה הקודמת) והותיר אותה על-כנה לממשלה זו. יכולתה לשכנע שזהו בהחלטות שגויות ומעוותות אין ספור שזהו התפקיד הכי פחות מתאים לה והכי פחות מתאים לממשל תקין ואפקטיבי - היא "מופלאה". כמעט כל נושא שהובא בפניה הוכרע בדרך ההפוכה מזו שאותה מחייב השכל הישר (שיקול לגופו של עניין).
מניסיון זה עולה כי ההנחה שיש לפצל את תפקיד היועמ"ש מתפקיד התובע הכללי, יש לשפר את תהליכי החקירות הפליליות בישראל ולתחם אותן בזמן, בעלות ובדרכי ההוצאה לפועל ויש להפוך את תפקידי היוע"משים לתפקידי-אמון (יועצים!!!), הם מן המושכלות היסודיות והחיוניות בשירות הציבורי. שאלת טוהר המידות היא שאלה חשובה אבל לא יחידה שעל פיה נמדדת איכותו של שירות ציבורי ותורת הניהול שאינה נופלת בחשיבותה מתורת המשפט מוכיחה פעם אחר פעם שמי שמוטלת עליו האחריות לטפל ולפתור שאלות מורכבות חייב להיות מצוייד בידע וניסיון בלתי-אמצעיים לביצוע המשימה ולא פחות מכך בסמכות לקבל החלטות ולהניע תהליכים. טוהר המידות "צועד" ליד אלה ומשלים אותם, אבל איננו מחליף אותם ועוול עשוי להיגרם לאנשים לא רק מרדיפת בצע או שגיאה בשיקול דעת משפטי.
מכל האמור לעיל עולה שאין ספק שדרושה רפורמה משמעותית במערכת המשפט שלנו וחייבים להחזירה למסגרת של רשות שלטונית אחת בתוך מסגרת דמוקרטית שבה שלוש רשויות שהרשות המשפטית היא רק אחת מהן, לכולן מגבלות אחריות וסמכות וכולן כפופות לחוק ללא יוצא מן הכלל.
בוויכוח הציבורי הנרחב בשאלת חוק מול פסיקות בג"ץ, אין ספק שאני מצדד בכך בראש ההירארכיה המשפטית חייב לעמוד החוק ברוח בה נחקק ע"י הריבון. בדמוקרטיה נורמטיבית הסמכות לחוקק היא בידי הריבון ובידיו בלבד. ברוב הדמוקרטיות מועברת סמכות זו מטעמים מעשיים לנציגות נבחרת של הריבון שהיא הפרלמנט או הכנסת. בניסיון להרגיע את הרוחות בציבור ולהגיע להידברות בשאלות של מחלוקת (עוד עקרון דמוקרטי בסיסי), חייבים להבטיח את גבולות הגזרה העקרוניים של כל רשות שלטונית ובעדיהם אין משילות, אין ממשל ואין דרך-ארץ.
לפיכך, יש להגיע בהקדם להכרעות במספר נושאים: חקיקה וביטול חוקים - רק בסמכות הכנסת. שפיטה - רק בתי המשפט ורק לפי החוק וברוח החוק ועל יסוד עובדות בדוקות; פרשנות משפטית היא פרשנות אד-הוק ולא כתב-סמכות לשינוי החוק בתואנת-שווא שמדובר בפרשנות גרידא. ביטול כל העילות המפולפלות ("סבירות" וכו', המוגדרות לצורך עקיפה או עיוות של הוראות החוק. ניהול אופרטיבי של המדינה - הממשלה. בדמוקרטיה - הכרעות מתקבלות בהסכמה, ובאין הסכמה בהכרעות רוב בהליך מסודר וידוע מראש. יועצים משפטיים - תפקידי אמון. תובע כללי - נפרד מיועץ משפטי; ובחינה מחדש של זכויות העמידה מול בג"ץ (או הפרדת בג"ץ מבית המשפט הגבוה לעירעורים. ללא שינויים בסיסיים בנושאים הנ"ל (רצוי בהסכמה רחבה, אבל גם בהכרעות דמוקרטיות) ימשך הויכוח האינסופי והמתיש בין חסידי הגישות השונות והתהליכים האופרטיביים יהפכו לבלתי סבירים והגיוניים בעליל.
הסרת הלוט מן העובדה הבלתי ניתנת עוד להסתרה, לפיה "נכבשה" ישראל מבית בפועל ע"י דיקטטורה אוליגרכית בחסות מערכת המשפט, מחייבת החזרת מעמדו של בית המשפט למקומו הנכון בהיררכיית הממשל הדמוקרטי בישראל. כניעה להפחדות ח"א או גרמים אחרים, יולידו במקודם או במאוחר סרבנות של גורמים צבאיים ואחרים נוספים. אסור לפיקוד העליון הלאומי והצבאי להיכנע למורדים, למשתמטים ולבוגדים. אינני סבור שהשאלה כמה מהם אם בכלל יתבעו לדין בהאג מצדיקה סיכון המדינה, ומי שסבור אחרת לא ראוי לו שיהיה כאן עימנו. קשה להאמין שאנשים רציונאליים ונורמליים מסוגלים להכיל רעיון עיוועים חמור עד כדי כך.
על הממשלה (המפקדת העליונה של הצבא ושירותי הביטחון) לקבל החלטה הצהרתית חד-משמעית לאמור: לא תהיה כניעה לסרבנים ומשתמטים. אם יכשילו אלה את המדינה בשעת חירום, תבוא היא עימם חשבון בתום שעת החירום בכל חומר הדין. קשה מאוד להאמין שבני-בליעל כאלה יוכלו להמשיך ולחיות עימנו במדינה שבה בגדו במצח נחושה.