כשהעיניים ההן נפגשו, כשהידיים ההן נלחצו, כשהשקט המביך נשמע זועק, כשפעימות הלב רעמו בדרכן המאיצה, פתאום, חומות שקופות נפלו לרגלינו בלי רעש ניפוץ, בלי הלמות שברים, בלי רסיסים, כחרס הנשבר. הבנתי, אחים אנחנו, למרות הכל ואף על-פי, שום גט כריתות לא ישנה את העובדה, שום אמירה ואיום לא יצליחו לקרוע את החוט הדק והעדין עליו אנו פוסעים בימים אלה של חרדה ופחד הדדיים.
הגעתי לפגישה עם שר המשפטים, יריב לוין. בחוץ עמד המון רב, פרשים בצד, חגורת שוטרים מיוזעים חוצצים בין מקום הכינוס לבין המוחים, רעש הזמבורות מחריש האוזניים לצד הקלטות קצביות של המון זועק דמוקרטיה, בושה ועוד, דגלי ישראל מתבדרים ברוח החמימה של העמק. אנשים אחרים עמדו מול אנשים אחרים, וחומה גדולה הפרידה ביניהם, חומה הבנויה מכעסים, חרדות, איומים, הפחדות, חומת התבהלה הגדולה ביותר שהוקמה במדינת ישראל הצעירה.
בתוך ההמולה הגדולה ולאחר לחיצת יד לשר הבנתי שלא נוכל להיפגש באופן ראוי וקבענו להיפגש במקום אחר ובהזדמנות אחרת. יצאתי עם רכבי, מחפש דרך אחרת, פתוחה וזמינה יותר. הגעתי לחומת אדם עם דגלים וזמבורות שאיגפה את המקום בו שהה השר. אין ספק החבורה הזו מבינה משהו במארבים, חייכתי לעצמי. לפתע קלטו עיניי בחור בשנות הארבעים לחייו, מיוזע, כובע רחב תיתורה לראשו, דגל מדינת ישראל בימינו, זמבורה בשמאלו ועל גופו חולצה עם הלוגו של "אחים לנשק". הוא חייך אליי, אמר ערב טוב, והחל לנסות לפלס לי דרך בין האנשים שהיו חומה אנושית.
כשראה שהדבר יארך זמן הציע כי יכוון אותי למצא דרך חלופית, הוא כיוון בנועם ובאדיבות, דאג להציע דרך חלופית והתקרב לחלון רכבי. לחצתי את ידו בתודה והוספתי: "אני חלוק מכל וכל על מהות המחאה הזו, אני בטוח שהרפורמה המשפטית נחוצה, בכל זאת רציתי להודות לך על אדיבותך." הוא הותיר עוד שנייה ידו בידי והתקרב עד לשמשת הרכב: "הכל יהיה בסדר, הרגיע אותי בקול עדין, אני מתל עדשים, אנחנו שכנים, זה בסדר שנחלוק, אני בטוח שהכל יסתדר."
"הלוואי" אמרתי והתכוונתי להמשיך בנסיעה, "אנחנו לא אנשים אלימים, לא אנשים רעים, אנחנו אוהבים כמוך את המדינה שלנו ודואגים לה", אמר. הבטתי בו, יכול היה להיות חברי באוניברסיטה, חברי בגן השעשועים, חברי בתיאטרון, והכעס החל אט אט להתפוגג. נסעתי לדרכי והררי מחשבות ליווני, איני יודע את שמו, כמעט ואיני זוכר את מראה פניו, בחסות החשכה בלט כובעו, דגלו וזמבורו האדום, והנה חשתי בהתרחבות קנה הנשימה שלי, משהו מרגיע היה במפגש בין אוזו ומוזו, משהו מפתיע, משהו מרגיע.
אין לי ספק כי עשרות האלפים היוצאים לרחובות הערים למחות נגד הרפורמה החשובה והכה נדרשת, עושים זאת כמו אותו הבחור האלמוני מתל עדשים, מתוך אהבה אמיתית למדינה, מתוך חרדה שמא כל התיאורים האפוקליפטיים יתרחשו, מתוך דאגת אמת. על כך כבר כתבתי בעבר ואכתוב שוב באותיות קידוש לבנה, ראויים הם לכל הכבוד ולכל ההערכה, ובלבד שלא יעברו על החוק בשום פנים ואופן.
מנגד, אל מול ההערכה העצומה למוחים דוגמת האלמוני מתל עדשים, יש לנהוג באופן תקיף וברור נגד חלק ממובילי המחאה, המופקרים וחסרי האחריות, מטילי האימה על כל מי שמבקש להתחיל תהליך פיוס לאומי, על כל מי שמעז לדבר על תחילת תיקון המכנה המשותף הלאומי שנהרס. חלק ממובילי המחאה המופקרים פוגעים במעשיהם בהצהרותיהם בביטחון מדינת ישראל, מהווים סכנה ממשית ללכידות הלאומית, מוציאים דיבת לוחמי צה"ל ומפקדיו בעולם, ניצבים בחזית אחת עם שונאי ישראל המאשימים את מדינת ישראל בפשעי מלחמה, באפרטהייד, בשורש כל הרע בעולם.
במדינה דמוקרטית, מתוקנת, חלק ממובילי המחאה היו אמורים לתת את הדין על קריאה למרד, על קריאה למלחמת אחים, על האשמות מפקדי צה"ל וחייליו בביצוע פשעי מלחמה, על האשמת המדינה כמדינת אפרטהייד, על עידוד לסרבנות, על פגיעה בכלכלת המדינה, על פגיעה אנושה בחוסן הלאומי, פגיעה אסטרטגיית במדינת ישראל היהודית דמוקרטית.
מהמפגש עם האלמוני מתל עדשים למדתי שחובה עלינו למצא את החיבורים, לבנות את הגשרים על המים הסוערים ולהפריד באופן מוחלט בין חלק ממובילי מחאה המופקרים הפונדמנטליסטים הקנאיים, אנשי הלא לא, לבין המוחים.
