המחאה כבר צברה לעצמה היסטוריה. תחילתה אולי במאבק על כביש 6 (יוסי שריד, נביא האחוסלים
1: "ממדינה שיש לה כביש, לכביש שיש לו מדינה"), עבור להפגנת האוהלים, שד' רוטשילד (2011), עבור למאבק האידיוטי על מתווה הגז (ש"הצליח" לדחות את הפקתו ב-10 שנים), עבור לתופעת בלפור הפרוורטית. ועד לא מכבר - ההפגנות האלימות בצירים מרכזיים של תל אביב.
המשותף: דור בא, דור הולך אבל אותם אנשים, ונדמה לי, תקנו אותי אם אני טועה, אותו מקור עדתי, אשכנזי, לפחות ב-90-80 אחוז, אחוס"לי (ע"ע), כלומר אשכנזי, מובהק והסיסמה: "לא, לא אחים אנחנו", עוטפת במלמלה דקה של טשטוש את הכל: שוב ההנהגה והניהול אותם - 80% - 90% המדוברים. כל היתר בני עדות אחרות ביניהם גם רבים מ"אנשי השטח". נתונים הגורמים לי ולעוד רבים, צער רב.
וגם עוד אפיון מוזר: גסות רוח ועויינות לכל הליך דמוקרטי באמת, אותה ביזה של השפה העברית, אותו יצר הרס של ציוד הבטיחות במרחב הציבורי, אותה צרחה של הזמבורות מחרישת האוזניים, והתבהלה הפוקדת בעקבות רדיפתה את משפחת הנבחר וילדיו בעיצומה של חופשתו. ומה יותר בריוני מתופעה זו ומה יותר אלים ממנה? כל אלה גם שוחקים את כוחותיהם הנפשיים של המפגינים עצמם. ומסתבר גם את כספם של הגנרלים. האנרגיות והרתיחה המבעבעת, מקרבות את סופם הפוליטי והציבורי.
לאן הם ילכו מכאן לאחר שתגמר המחאה? והרי היא תגמר ובקול ענות חלושה. לאן יפנה קומץ הגנרלים בחליפות הנפתלין המאכל את עצמו בחומצת השנאה?
ורק חבל על ההרס שהם משאירים אחריהם. שובל של הרס, לא רק ברחובות שהיו לשדה קרב, אלא גם בנפשות. הרס ברמת הביחד הישראלי, הרס ברמת הנאמנות לאתוס הציוני, הרס לתפיסת הקהילה המורחבת, הרס לאחריות המשותפת.
ומה יישאר עמנו כאן? עמנו יישאר הביטוי בפועל שניתן לכל זה: הרס פיזי בתשתיות, בכבישים בצמתים, ועכשיו (כך אומרים) גם ברכבת הקלה. מה בדיוק צופן להם (ההורסים) ולנו העתיד? הרי הוא, בהכרח, יהיה עתיד משותף, שהרי אין לנו ארץ אחרת.
מועצה עליונה: משפטנים ומרצים בכירים למשפטים הצעה לממשלה: לנוכח עמדתו הפוליטית של ביהמ"ש העליון, הקימו מועצת משפטנים בכירים עליונה.
לח"כ שמחה רוטמן, ולשרה מירי רגב - אתם מצפים משופטי העליון לתגובה שתגן על הממשלה מפני הפורעים במסגרת המחאה, מפני הרודפים אחרי נתניהו ושריו אם לאתרי החופשה שלהם ואם למקומות מגוריהם?? אתם מצפים לדין צדק, כאשר הבג"ץ מגן על החלטות הממשלה?? זה לא יקרה. העליון כבר הוכיח, מאז ימי בלפור העליזים, כי הוא יודע גם יודע לצפצף על טובת הציבור (התקהלות בעת מגפה!), כי הוא שומר וישמור מכל משמר את הפורעים למיניהם, בין אם המדובר ברחובות תל אביב שהפכו לשדה קרב, ובין אם מדובר, כאמור, באירועים פרוורטיים דוגמת בלפור. זאת מהטעם הפשוט - המשתתפים הם הדיוויזיות שלהם. הם החיילים שלהם. הם יישמעו להם באופן מוחלט (גנץ אף הצהיר על כך). העליונים, שלמעשה נטלו את השלטון בכוח, לא יאפשרו לגעת ולו בציפורן אצבעם הקטנה של חייליהם.
הממשלה, היוזמת רפורמה, אבוי, במערכת המשפט, נתפסת על ידם כאויבת, לא כמשרתת את הציבור, בתוקף העובדה כי נבחרה דמוקרטית, אלא כמתחרה עמם על השלטון בפועל במדינה. עכשיו כל האמצעים כשרים לשמירה על כוחם האבסולוטי.
בציבור נשמעות לאחרונה דעות כי רק מועצת משפטנים שתהיה מורכבת ממשפטנים בכירים, (מתנדבים), מהעולם האקדמי, כולל שופטים בכירים לשעבר (לא פחות טוב מטייסים לשעבר), תוכל להוות כלי עזר מקצועי, שיספק לממשלה אפשרות לפעול במרחב הציבורי עם גיבוי סביר. יאפשר לממשלה לנשום. לנוכח העויינות (שכבר איננה מוסתרת) של המערכת המשפטית הקיימת לממשלה ואף לכנסת, עכשיו הזמן לפעול בכיוון זה. ויפה שעה אחת קודם.
