השרשור של "יו"ר צעירי יש עתיד" לגבי בג"ץ והמסתננים מטמטם את הפיד. חשבתי להתעלם כי אין שם כמעט משפט אחד נכון, אך לבקשת הקהל וכי לאמת יש משמעות, אפרק את הקשקוש הזה. אם לא אקבל לפחות מספר שיתופים כפול מהפייק שלו, המחנה הלאומי לא יוכל לבוא בטענות אלא לעצמו. "ההגירה לישראל החלה בערך בשנת 2006"- האמת היא שההסתננות החלה כטפטוף בסוף התשעים. ב-2006 בהמ"ש עיקר את יכולתה של המדינה להחזיק מסתננים במתקני שהייה לאורך זמן מכוח החוקים הקיימים, מה שהביא לשחרורם תוך זמן קצר. המסתננים ששוחררו לעבוד בישראל קראו לקרוביהם להגיע והסכר נפרץ "באופן חריג ישראל העבירה את הטיפול במסתננים מנציבות האו"ם למשרד הפנים"- האמת היא שזה לא חריג, זו הנורמה במדינות מפותחות ועל-פי האמנה, לנציבות אין מעמד בסוגיה. לגבי אחוז ההכרה, זה ארוך ומי שרוצה הרצאה יכול לפנות בפרטי, אך אציין שאחוזי ההכרה כשהנציבות בדקה בעצמה היו נמוכים. המדינה העבירה את תיקון 3 לחוק למניעת הסתננות בתחילת 2012, ולא ב-2013 כפי שכתב. החוק לא אפשר כליאה לתקופת זמן בלתי מוגלת אלא ל-3 שנים, ולמתקן לא קראו חולות אל סהרונים. בג"ץ ביטל את החוק אבל לא קבע שהוא לא יעיל בגלל העלויות, להפך הוא היה מוכן לצאת מנקודת הנחה של"חסם נורמטיבי" תהיה השפעה על התמריץ להסתנן לישראל. עם זאת בג"ץ אכן בחר להמעיט מההשפעה של החסם הזה תוך התעלמות מהעובדה שמספר המסתננים ירד מקרוב לאלפיים בחודש לכמה מאות ולאחר מכן לאפס, יותר משנה לפני שסיימו לבנות את כל הגדר. החוק נפסל כי היה "לא מידתי". אבל עוד הרבה לפני ביטול החוק, מר וינר בחר להתעלם מכך שבג"ץ גרם למדינה להתקפל מכל ניסיון לצמצם את התמריץ להסתנן לישראל. כך המדינה התקפלה ב-2009 בעקבות עתירה נגד מדיניות "גדרה חדרה" שנועדה לפזר את המסתננים ולהרחיק אותם ממרכזי התעסוקה בגוש-דן, מה שהביא לריכוז בדרום תל אביב. שילוב על עתירה וסרבנות של אנשי מילואים בעידוד ארגונים רדיקלים (נשמע מוכר?) הביאו למסמוס מדיניות ה"החזרה החמה" למצרים והפקרת גבולה הריבוני של ישראל. המדינה התקפלה גם ב-2010 כשהתחייבה לא לאכוף את האיסור על העסקת מסתננים עד שיוקמו מרכזי שהייה, אותם מרכזים שבג"ץ ביטל בהמשך. לאחר שבג"ץ ביטל את תיקון 3, רצנו להגיש עתירה להקים מתקני שהייה פתוחים. בעקבות זאת, בין היתר, שר פנים לוחמני בשם סער קידם את תיקון 4 לחוק שבו נקבע שמסתננים חדשים יוחזקו רק לשנה בסהרונים ולאחר מכן יעברו למתקן חצי פתוח בשם "חולות", אליו יזומנו גם מסתננים שכבר שוהים בישראל. החוק היה כל כך יעיל שבתוך 3 חודשים כ-4,000 מסתננים יצאו מרצון בלי שישבו בחולות רגע אחד (לכאורה למותם הוודאי ע"פ הרדיקלים). ניתן להעריך ברמה די גבוהה של וודאות כי בשילוב עם ההסכמים עם מדינות שלישיות, אילולא בוטל גם החוק השני לא היו כיום בישראל יותר מכמה אלפי מסתננים בודדים אבל הסוף ידוע, בג"ץ ביטל גם ביטל את החוק שוב ואנחנו ותושבי דרום תל אביב נתקעו איתם כאן. המדינה תיקנה שוב את החוק כך שמסתננים חדשים יוחזקו רק 3 חודשים בסהרונים ורק 20 חודשים בחולות (ובאותה הזדמנות עבר גם חוק הפיקדון שיזמתי), אך הפלא ופלא, בג"ץ קבע שגם זה "איננו מידתי" הסלט המרכזי - הסכמי ההרחקה למדינות שלישיות: המדינה חתמה על הסכם עם מדינה שלישית אחת כבר ב-2013 (ולא 2016 כפי שכתב) ונציבות האו"ם לא הייתה מעורבת (בניגוד לנכתב). לאחר שהחוקים למניעת הסתננות עוקרו על-ידי בג"ץ והיציאה נעצרה, המדינה גיבשה בראשית 2015 מתווה חדש לפיו המסתננים ידרשו לעזוב למדינה שלישית בטוחה ואם לא יעשו זאת באופן עצמאי הם יוחזקו במשמורת מתוקף חוק הכניסה לישראל, שמאפשר להחזיק במשמורת ללא הגבלת זמן את מי שמסרב לשתף פעולה עם הרחקתו. ארגוני הסיוע למסתננים הגישו עתירה למחוזי, שדחה את העתירה יחסית מהר ובשפה משפטית דיפלומטית קבע שהארגונים אינם מדייקים בעובדות, בלשון עדינה. הם ערערו לעליון, שהחליט הפעם לקחת את הזמן שלו ולשבת על זה כמעט שנתיים. ייתכן שללא הפגנות של תושבי דרום תל אביב מול ביתה של הנשיאה לשעבר נאור, ובעיקר הפרישה של חבר ההרכב רובינשטיין, שלעולם לא היינו מקבלים פסק דין בפס"ד, העליון דחה, בדומה למחוזי, את כל הטענות העובדתיות וחוקיות של סייעני המסתננים וקבע כי רואנדה זו מדינה בטוחה לחלוטין וכי ההסכמים עומדים בכל דרישות החוק הישראלי והבינלאומי. למרות זאת, בנימוק ביזארי מאוד נקבע שלא ניתן ליישם את המהלך ולהחזיק אותם במשמורת כיוון שההסכם עם רואנדה מציין שהם יצאו בהסכמה, ולא ניתן לכפות עליהם הסכמה שאיננה "מבטאת את האוטונומיה של הפרט". דהיינו, בית המשפט העדיף בפועל, ולא בפעם הראשונה, את התחושות של המסתננים על פני תושבי דרום תל אביב ומדיניות ההגירה של ישראל, ודה פקטו תקע את התוכנית. למרות זאת וככה"נ בניגוד לתקוות העליון שבכך הסיפור ייגמר, המדינה רצה ופעלה לתקן את ההסכם עם המדינה השלישית כך שיכלול גם הרחקה בניגוד לרצונם של המסתננים. כצפוי הוגשה עתירה נוספת ובמסגרת הדיון (ולא פס"ד כפי שליהג וינר) חיות אכן ציינה כבדרך אגב שמרבית המסתננים אינם מבקשי מקלט. עם זאת, במה שאני רואה כהקדמה והרצת ניסיון לטירוף שאנו רואים היום, השמאל הרדיקלי לא שקט על השמרים ויצא בקמפיין השקר המתועב ביותר שנראה עד אז בישראל. בניגוד לקביעות העובדתיות של המחוזי והעליון, נטען כי המסתננים נשלחים למותם ברואנדה, על-אף שנציבות האו"ם תיארה את רואנדה ככמדינה עם "מדיניות המקלט מהפרוגרסיביות ביותר בעולם". הרדיקלים עשו מיצגי אומשלגפלץ בתחנת רכבת, הקימו מיזם "אנה פרנק" להסתיר מסתננים בעליות גג, צילמו אותם בשלשלאות, קראו לטייסי אל על לסרב להטיס אותם, רופאים איימו לא לטפל במנכ"ל רשות האוכלוסין וניסו לשלול לו את רישיון הרפואה לא פחות חשוב, יצאו בקמפיין מבית המדרש של ארגוני ה-BDS, רק שהפעם הפנו אותו נגד רואנדה, מדינה שלווה עם תדמית חיובית שרק רצתה להוציא לפועל הסכם חיובי ששירת את שני הצדדים. הקמפיין כלל הפגנות מול שגרירויות רואנדה ברחבי העולם, אפילו עד סין הגיעו הרדיקלים וסייעניהם. בעקבות הקמפיין המתועב הזה רואנדה חזרה בה מההסכם המחודש ואף מהמקורי, ולכן תוכנית ההרחקה נבלמה, כתוצאה של מעין סימביוזה בין העליון לרדיקלים. אגב, זמן קצר לאחר מכן האיחוד האירופי חתם על הסכם ליישב מסתננים באותה רואנדה, וכיום הממלכה המאוחדת חתמה על תוכנית ליישב מסתננים במדינה אבל קמפיין השקר של הרדיקלים כבר עשה את הנזק, וכמובן שאף אחד מעולם לא גבה מהם מחיר ציבורי כל שהוא על כך. בניגוד לסלט המטורף לחלוטין של וינר, חשוב להבהיר כי רק לאחר שבג"ץ עיקר לחלוטין את מרבית הכלים שהמדינה קידמה ולאחר שאפילו תוכנית ההרחקה למדינה שלישית ירד מהפרק. בצר להם, ראש הממשלה ושר הפנים דרעי חתרו להסכם אלטרנטיבי ושונה לחלוטין עם האו"ם. במסגרתו, האו"ם היה אמור להתחייב להוציא 16,000 מסתננים בלבד על פני 5 שנים, והמדינה הייתה צריכה להתחייב לקלוט בישראל מספר עצום וחסר תקדים מבחינה היסטורית של 16,000 מסתננים, כאשר לשליש הנותר. (אם כוללים ילדים) לא היה כל מענה במסגרת ההסכם וככל הנראה גם הם היו משתקעים כאן. זה היה המתווה שהתנגדנו אליו, כיוון שנתפס ככניעה לרדיקלים, עלול לייצר תמריץ מחודש להסתננות ולהביא לשתקעות של עשרות אלפי מסתננים שיגרור איחוד משפחות מסיבי. תודה לאל שנתניהו חזר בו מכך. אם בכך לא די, באפריל 2020 בג"ץ ביטל אפילו את כבשת הרש בחוק הפיקדון (אותו יזמתי כאמור), המחייב מעסיקי מסתננים להפקיד 20% משכרם בחשבון בנק נושא ריבית עד שיצאו מישראל. זאת בניגוד להצעות עבר של בג"ץ עצמו לנקוט באמצעים כלכליים במקום בכלי של משמורת. בכך סיים בג"ץ רצף היסטורי וחסר תקדים של ביטול ארבעה חוקים ראשיים של הכנסת שנועדו להתמודד עם סוגיית המסתננים, על-אף שזכו לתמיכה מהימין העמוק ועד אמצע מפלגת העבודה. זאת בנוסף לביטול או מסמוס כל נוהל ממשלתי ואף הסכם בינלאומי כאמור.