אודה, שאני כותב מתוך כאב רב, כשאני מבקש לגעת בדמותו של משה בערוב ימיו. קשישות חייו של המנהיג האהוב עלי במקום שתהיה עדויה בחמימות רבה של העם, לו הוא הקדיש את כל חייו. הוא נאלץ מתוך כאב להתעטף בצער ובאפילה קודרת בהידרשו להבהיר לעמו בשירת "האזינו" בה הוא מסכם את פועלו, אמירה קורעת לב - "עַם נָבָל וְלֹא חָָכָם" (דברים, ל"ב, ו'). משה בשירה המסכמת את מנהיגותו רואה באלוהי ישראל "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ ...כָּל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט"(שם, פס' ד') ומולו הוא נדרש בייסורי לב לציין קווי אפיון כואבים על הדור שהוא הנהיג - "דּוֹר תַּהֲפוּכוֹת", "דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתָּל", דור כפוי טובה - "וַיִּשְׁמַן ישורון וַיִּבְעַט". הקורא את שירת "האזינו" חש את כאבו של משה לנוכח התופעות המצערות שפקדו את העם אותו הוא הנהיג - "זָבְחוּ לַשֵּׁדִים לֹא לֶאֱלֹהַּ" (שם פס' י"ד-י"ז). בשירת "האזינו" בספר דברים פרק ל"ב בפסוקים ו'-י"ד משה מתאר את תרומתו הגדולה של אלוהי ישראל לעמו, ואילו בפסוקים ט"ו-י"ח הוא מתאר בכאב רב את כפיות הטובה של עם ישראל. מצד אחד העניק אלוהים לעמו מכל טוב "וְיַנִּקֵהוּ דְּבָש מִסֶּלַע ...חֶמְאַת בָּקָר וחלב צֹאן ...וְאֵילִים בְּנֵי בָּשָֹן (שם, פס' י"ד). מצד שני ניצב עם כפוי טובה "שָׁמַנְתָּ, עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיּטֹּש אֱלוֹהַּ עָשָׁהוּ" (שם, פס' ט"ו). אי אפשר שלא לחוש בעת הקריאה את פרצי הכאב של משה הקשיש בערוב ימיו, כשהוא נדרש לייסר את העם האהוב עלי באמירה קשה - "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעַט". זו אמירה שנאמרה מפי משה לעם אהוב, שאותו הוא הוציא מעבדות מצרים לחיי חרות בישראל. הרגישויות של משה כמנהיג כובשות אותי. בעת קריאת הכתובים אני חש את כאבו של משה הקשיש, המסכם את מפעל חייו כשמולו מזדקרות תופעות מצערות בעם אותו הנהיג כמו - נטישת אלוהיו - "וַיּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עֲשָׁהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻעָתוֹ" (שם, פס', ט"ו). אי-אפשר שלא לחוש את עוצמות הכאב בלבו השבור של משה בעת קריאת שירת האזינו, כשלאחר ארבעים שנות הובלת העם במדבר הוא נאלץ לזעוק מקרעי לבו לעברו - "בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם" (שם, פס', כ'). כואב לי, שעל משה נגזר לעמוד מנגד. הוא מעפיל על הר נבו וסוקר במבט רחב את הארץ המובטחת, סוקר את העתיד אליו הוא לא יגיע. וביטוי לכאבי מצאתי בשיר "מִנֶּגֶד" של המשוררת רחל. מִנֶּגֶד קַשּׁוּב הַלֵּב הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת הֲבָא, הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ. מצער אותי, שמעמד הר נבו, בו ראה משה את כל יפי הארץ, נטבע בתרבות היהודית לדורותיה כסמל לאי מימוש או חוסר יכולת למימוש יעדי חיים חיוביים. משה עולה Kהר נבו בערבות מואב רואה את כל הארץ מהגלעד בצפון עד הנגב, משה בא ו"עֶצֶב נְבוֹ וְקֶשֶׁב נְבוֹ" מלווה אותו, עצב אי-הגשמת הייעוד, שלמימושו הוא נכסף. כקורא קשה לי להיפגש עם הצער של משה הקשיש, שנאלץ בערוב ימיו להיפרד מעמו, כשהוא מייסרו על נטישתו את "אֱלוֹהַּ עָשָׁהוּ". נוסף לנטישה המכאיבה של העם את האלוהים המיטיב הוא מגדיש את הסאה - "בְּתוֹעֵבוֹת יַכְעִיסֻהוּ" (שם, פס' ט"ו-ט"ז). דברי הפרידה הכאובים של משה מעמו שהבאתי במאמר הם ציטוט משירת "האזינו" בספר דברים פרק ל"ב. על שירת "האזינו" כתב משוררנו הלאומי ח.נ. ביאליק - "...שירת "האזינו" היא הנשגבה מכל שירי התורה...ואין ערוך ליפיה ולעזוזה". לי כואב שהיופי והעזוז שבשירת האזינו מלווים בלב כואב של משה.