האני הייתה מתנדבת צעירה מהולנד בקיבוץ קריית ענבים ליד ירושלים בזמן שפרצה מלחמת יום הכיפורים. בימים אלה כשמלאו 50 שנה למלחמה היא מעלה זיכרונותיה ומשתפת אותי. היא מתגוררת היום ליד אמסטרדם. היא לא עזבה את הארץ בימי המלחמה והזיכרונות מציפים אותה, תחושת שייכות והזדהות עם גורלנו מלווים אותה.

המלחמה ששינתה את ישראל באופן דרמטי: מלחמת יום הכיפורים 1973 (מלחמת אוקטובר)

האני רווילאר, הולנד תרגום לעברית: שושנה ויג אותו היום היה זה בוקר שקט. בסוף הבוקר הלכתי לבריכה שהייתה ממוקמת באמצע שטחי הקיבוץ שהיה מיוצאי פולין/רוסיה, קיבוץ קריית ענבים, לא רחוק מירושלים. לא היה שם (בבריכה) אף אחד חוץ משומר הביטחון, צעיר ששכב על שפת הבריכה, אז החלטתי לשבת לידו. הוא דיבר אנגלית טובה, מה שאפשר שיחה, והייתה לו מוזיקה שהופעלה מהרדיו טרנזיסטור שעל הרצפה לידו, "תחנת השלום" רדיו נתן. באמצע השיחה הופתענו על-ידי רעש אדיר מעלינו: טייסות מטוסים טסו אחת אחרי השנייה מדרום לצפון מעל הקיבוץ. "זהו, מלחמה", הוא אמר, עם ר' מתגלגלת. מיד לאחר מכן הוא קם והלך לחדר שלו ולבש את תלבושת החייל שלו. לא עבר זמן רב עד שהאוטובוסים הראשונים נכנסו לשטח כדי לאסוף את כל הגברים, ללא קשר לגילם. הצעירים נשלחו לחזית, הגברים המבוגרים הוצבו לשמור על כפרים ועיירות. האוטובוסים נסעו הלוך ושוב והבנים והגברים נפרדו לשלום מנשים וילדים בוכים. בימים הראשונים הגיעו גם אוטובוסים לאסוף יותר מ-200 מתנדבים שחזרו לארצם. זו הייתה תקופה סוערת. היו שיחות טלפון רבות במשרד מתחת לחדר השינה שלי ושמעתי כל מיני שיחות נרגשות שלא הבנתי. אבל מהר מאוד הבנתי ש'כן' זה כן ו'לא' זה לא. הושפענו כולנו מהמצב. בערב כל הווילונות היו צריכים להיות סגורים כראוי ועדיף היה לא להשאיר אורות דולקים. האפלה. המלחמה נמשכה כמה שבועות עד שהגיעה לסיומה. קראתי עליה ב"ג'רוזלם פוסט", כי התושבים היו עסוקים בדברים אחרים ולא הספיקו להסביר לי מה בדיוק קורה. מאז, המצב במדינה השתנה, והתחזק החשש לביטחון. תחושת הביטחון עדיין לא חזרה.

הלכתי איתו לחדר שלו

(זיכרון, 6 באוקטובר 1973, קריית ענבים) בְּאוֹתוֹ אַחַר צָהֳרַיִם, אַחֲרֵי שֶׁטַּיָּסוֹת שֶׁל מְטוֹסֵי קְרָב טָסוּ בְּקוֹל אַדִּיר מֵעַל בְּרֵכָה הָלַכְתִּי אִתּוֹ לַחֶדֶר שֶׁלּוֹ. שָׁאַלְתִּי: הַאִם אֲנִי יְכוֹלָה לָבוֹא אִתּוֹ? הוּא רַק נִעְנַע בְּרֹאשׁוֹ. יָשַׁבְתִּי עַל הַמִּטָּה, לֹא אָמַרְתִּי מִלָּה, צָפִיתִי בּוֹ נוֹטֵל אֶת מַדֵּי הַצָּבָא מֵהָאָרוֹן וְלוֹבֵשׁ אוֹתָם. בֵּינְתַיִם הָיְתָה דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת. אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ נִכְנְסוּ וְהִסְתַּכְּלוּ בִּי לְרֶגַע. הָיִיתִי זָרָה לָהֶם בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהֵם הָיוּ לִי, וְכָךְ גַּם אֲנִי, לְמַעֲשֶׂה עֲבוּר אוֹתוֹ נַעַר שֶׁצָּעַדְתִּי אִתּוֹ מֵהַבְּרֵכָה. הִתְחַלְתִּי לְהַרְגִּישׁ דֵּי מַהֵר שֶׁאֲנִי מְיֻתֶּרֶת, לֹא שֶׁטָּרַחְתִּי, פָּשׁוּט יָשַׁבְתִּי בְּשֶׁקֶט עַל הַמִּטָּה וְלֹא הֵבַנְתִּי מִלָּה בְּעִבְרִית, לֹא הֵבַנְתִּי שׁוּם דָּבָר מִמָּה שֶׁאָמְרוּ זֶה לָזֶה. הָיִיתִי הַיַּלְדָּה שֶׁהָלְכָה אִתּוֹ לַחֶדֶר שֶׁלּוֹ.