הספר החדש של רפאל (רפי) "מצחיקים מן החיים", מי שהיה סגן ומ"מ מקום ראש העיר, מלווה באיורים מקסימים של אורנה שני ובעריכה לשונית של רעות צפוני. הספר כולל 34 קטעים-פרקים ומכיל כ-150 עמ'. לאחר מכן, הקדמה של יוסי אלפי, ומבוא. כל 4-3 עמודים מופעים איוריה המקסימים של שני המתאימים לרוח הסיפור, הבדיחה או ההתחכמות המובאת בפרק. על העטיפה האחורית כתב שטרית כי ההומר היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מחייו. יתר על כן אומר הסופר כי אנשים תמיד אהבו להסב עמו או לשהות בקרבתו היות שחוש ההומר שלו עשה להם רק טוב. לדעתו, האדם ניחן בחמישה חושים וחוש ההומור אינו נמנה עמהם. ובלא מילים מיותרות כבר מספר שטרית כי פעם הלך לסעודת אזכרה ומצווה לזכר בן משפחה קרוב שהלך לעולמו. לפתע נגשו קרובי הנפטר וביקשו משטרית לומר כמה מילים. הסופר בחר לתאר את הנפטר בדרך ההומור ואף הוסיף בדיחות פה ושם. הקהל צחק על-אף רצינות המעמד וילדי הנפטר ביקשו משטרית להוסיף עוד ועוד בהומור. בסוף האירוע ניגש אליו הרב ואמר "שמע, כל הכבוד לך, מעולם לא השתתפתי באזכרה כה שמחה".

יוסי אלפי הגדיר את שטרית כמספר סיפורים קלאסי המביא סיפורים מעומקי נשמתו שמוסר השכל בצידם. מהר מאוד הפך "למסמר הערב" עת השתתף בפסטיבלים של מספרי הסיפורים. ברוריה נאווי, אשתו של ראש העיר באר שבע אליהו נאווי, ערכה הכרה ביניהם ואלפי מיד חש את האלמנטים של הסיפור הזה יכול להיות של כל אחד מאיתנו. אלפי דאג לשבץ את שטרית בהופעות מספרי הסיפורים בטלוויזיה שכולם היו מתובלים בהומור נפלא שהוא חלק מאישיותו של שטרית. אלפי כותב שקיבל את כתב היד קרא את 32 הסיפורים בהעלם אחד והתרשם וצחק עד מאוד. גם אלפי ציין את איוריה המקסימים של שני שהם בעצם השלמת הסיפור ומעניקים לו את החן, הצבע והיופי. במבוא מזכיר שטרית את הוריו שנאלצו לחיות במעברה בבאר-שבע בתנאים קשים ביותר של ראשית שנות החמישים והוא בטוח שמה שסייע להם להתגבר על הקשיים היה האמונה, התום וההומור. שטרית האזין כנער לשיח המבוגרים, למד מהם ולאחר שהוזמן לטלוויזיה שיפר וחידד את חינם ואת ההומור הטמון בהם. בהמשך כותב שטרית על יכולתו של האדם באמצעות חוש ההומור להתגבר על מכשולים ולשנות מסלולים בחייו. בעת המשבר של "הקורונה" העלה שטרית בפייסבוק סיפורים רבים וקיבל תגובות נלהבות. משום כך אסף קובץ מייצג של סיפוריו מהשנים האחרונות והוציאם בספר הנקרא "מצחיקים מן החיים" עליו נדבר בהמשך.

בקטע זה מספר שטרית על ההתרגשות שאחזה בהוריו עת עמדו לעגון בנמל חיפה אחר מסע ימי ארוך כעולים חדשים. תחילה קיבלו את "ריסוס הדי.די.טי." ואחר כך פקיד הסוכנות החל לחקור את ההורים על גילם ושמות וגילם של ילדיהם. הבלבול היה גדול ועיתים אח צעיר נרשם כבוגר ואילו אחותו הייתה לצעירה. בעתיד רישומים אלה יקשו על הילדים בהתקבלם למערכת החינוך בישראל, הגיוס לצה"ל והיציאה לפנסיה. רוזה הפכה על-ידי הפקיד לורדה, מסעודה למזל, ופרחה החליפה שמה לפרחיה. כשהגיע רבי מתתיהו לתור להחלפת שם התקשה הפקיד להעניק לו שם חדש וכינה אותו "איווה". שבעת בני משפחת שטרית נקראו למשאיות בצהריים כדי שבשעות הערב לא יראו לאן הם הגיעו. החושך ירד והם עדיין בדרך. אבי המשפחה אמר מרוב בהלה - "שעברנו כנראה בטעות את ארץ-ישראל". הנחיתה הייתה במעברת "חצרים. מאות צריפי אסבסט פרושים על פני המדבר. שירותים - בור ספיגה בחוץ. כל הצריף - חדר וחצי. עבודה לא הייתה, הכסף הלך ונגמר וארץ זבת חלב ודבש נותרה בתנ"ך. לאנשים לא היה כלום אך הם ידעו לחלוק את המחסור ביניהם. אחר כך עברו לשכונה ד' שנראתה להם כארמונות. התפריט המקובל היה: לחם, מרגרינה וכוס תה ואז לשיר ולרקוד ולברך. למשפחתו של שטרית שהגיעה מהרי האטלס היה סף שבירה גבוה והיא ידעה להתמודד עם הקשיים. לצערו, לא כולם יכלו לעמוד ברף זה. הנוסחה הייתה: חוסן מנטלי והומור. אמונה עמוקה, תמימות ולהמתין בסבלנות לשינוי שיבוא.

אמו של שטרית למדה להכין אוכל מצמחית בר ויצאה עם שטרית ואחיו לחורשה (היכן שעומד היום בית החיל) קטפה צמחים שונים והכינה מרקים וסלטים נפלאים. ריח התבשילים עלה ברחבי המעברה ורבים סרו כדי ללמוד ולטעום. בהמשך, גילו שטרית ואחיו את שדות חצרים ונטלו משם ללא רשות ירקות ופירות. יחסם של הקיבוצניקים למעשה זה היה כפול, מחד חבר שתפסם בשעת מעשה והציע להם לקחת עוד דרכו וחבר קיבוץ אחר שכעס עליהם ומילא את שקיהם ברימונים רקובים שניתנו כאוכל לפרות. הילדים שהבינו כי אינם רצויים, החליטו לשפוך את כל השקים במבוא ביתו של החבר הכעסן כנקמה ובכך הסתיימו יחסי מעברת חצרים עם הקיבוץ. לאחר מכן התחילו הילדים "להתפלח" לשטחי האימונים של הצבא וללקט תרמילים וכדורים וחוטי נחושת ולמכרם לסוחרים בבאר שבע ולהביא מעט כסף הביתה לכלכלה. לבסוף הם נתפסו והובלו למשטרה. גם דוד מוריס שהיה לו קטנוע והיה שחקן כדורגל מצטיין לא סייע ובלילה הוחזרו הילדים למעברה. שטרית זכר שדוד משה ביקש את ידה של ז'נט וביקש לצאת עמה לסרט. ההורים הסכימו בתנאי שייקחו עמם את שטרית ואחד האחים. האחים כמובן שמחו לסרט והגיעו "להסדר" עם זוג המאוהבים שלאחר הסרט הדוד יקנה להם פלאפל ומיץ והילדים נתנו לו ולז'נט שעה קלה של פרטיות.

שטרית, כמו רבים מבני גילו אז, היה מאוהב בכדורגל. עתה, שכתב את ספרו השלישי, הוא מבקר בשוק העירוני בבאר-שבע את מוריס ועקנין (הנגבי) שהיה שחקן מועדון "הפועל באר-שבע". שניהם נזכרו בדמות אגדתית מהמעברה ששיחק יחף ולהטט בכדור. כפות רגליו השחירו ולכן כונה "פייה נואר" האלג'יראי. הוא השתייך לקבוצה ב' של המועדון ושם בלט מעל כולם. הילדים במעברה רצו אחריו כמכושפים והוא הצליח לעניין אותם במשחק בזכות כשרונו. אין ספק שלו היה מתמיד בכך היה הופך לאחד משחקני הבית הבכירים של המועדון. עיקר פרסומו בא לו במעברה עת בערב אסף סביבו את הילדים ונהג לספר להם סיפורי כדורגל. בסיפוריו הוא היה החלוץ המועדף המבקיע ובכל פעם שנקרא להגנה - חטפה קבוצתו גול. במיוחד זכור לסופר עת פעם יצאו לשחק כדורגל בדימונה והקהל שסיים לאכול את הסכינה (חמין) הגיע והחל שואג לעבר שחקני באר שבע. השופט נבהל וברח מהמגרש. הם שפטו לטובת עצמם ופצעו את נואר. הוא פונה לירוחם ללא הכרה אך המשיך לשחק לטובת המועדון. לימים הפך לפרשן עממי לכדורגל וטען שז'אקי ומוריס שחקני הפועל באר שבע מיטיבים לשחק כי בדם שלהם זורמת תורתו של נואר מאז ימי המעברה.

בשנים הראשונות להקמת מדינת ישראל החל גל עלייה גדול של יהודים לארץ. בעקבות זאת נוצרה בעיה של שילוב, קליטה ומציאת תעסוקה לעולים החדשים. בהתאם לרעיון של לוי אשכול, הוחלט באביב 1950 להוציא עולים ממחנות העולים ולשכנם בארץ במחנות מעבר. בעידוד משרד העבודה, החלה מחלקת הקליטה של הסוכנות להוציא אלפי משפחות עולים מהמחנות ופיזרה אותם במחנות המעבר השונים ברחבי הארץ עד בניית שיכונים בשבילם. המדיניות הזמנית של פיזור העולים בארץ התבססה על עקרון הזמינות: יש לענות על צו השעה. רוב העולים החדשים התעקשו לגור במרכז ורק מיעוטם הופנה לעיירות הפיתוח בדרום. הזמינות כללה גם את תעשיית הטקסטיל, הזולה בהשקעה והעתירה בעבודה, שהתרכזה בנגב. בבאר שבע הוקמו יותר מעברות מאשר בתל אביב, שכן תל אביב התנגדה להקים מעברות בשטחה, ואילו דוד טוביהו, לימים ראש עיריית באר שבע, הבין שפיתוח באר שבע מותנה ביישובה בעולים חדשים, שהם כחומר ביד היוצר. לא היה לו ספק שאת הנגב יבנו עולים חדשים, דווקא משום שאין להם בית אחר. בהתאם למדיניות זו, ביוני 1950 קיבל ראש עיריית באר שבע, דוד טוביהו, מכתב שבו נאמר שמחלקת הקליטה של הסוכנות תקים מחנה עבודה לשיכון הזמני של 650 משפחות עולים. מחלקת הקליטה שלחה נציג מיוחד שידאג להקמת המחנה. למעשה הוקמו שני מחנות אוהלים בעלי אופי עירוני, מעברה א' ומעברה ב'. תושבי המעברה הורכבו בעיקר מתושבי מחנות העולים באר יעקב, בית ליד ופרדס חנה. המגורים בשתי המעברות היו באוהלים, פחונים, בדונים וצריפי עץ. הצריפים היו מורכבים מחדר שינה אחד וסלון שבהם היו שולחן מרובע קטן ומיטות ברזל שעליהן מזרנים ושמיכות. בצריף היה כיור במטבח שבו היו מים זורמים. בתחילה לא היו כבישים פנימיים, הביוב זרם בתעלה פתוחה בתוך המחנה והוצאת האשפה הייתה פעמיים בשבוע. מקלחות ושירותים היו ציבוריים. מבחינה רפואית, הייתה מרפאה עם מצבת כוח אדם חסרה. היו מעט רופאים ואחיות והיה גם מחסור במיטות וחדרי טיפול. בשנים הראשונות של המעברה דווחו מקרים רבים של מחלות הגזזת והגרענת. הגזזת לא טופלה, אבל בגרענת כן היה טיפול חלקי. מבחינה חינוכית, 20% מאוכלוסיית הילדים לא הלכו למוסדות הלימוד השונים בגלל בעיית לבוש והזנחה, וב-1951 היו עדויות על ילדים עזובים ומוזנחים שהלכו חצי עירומים במעברה ולא הופיעו ללימודים. מאוחר יותר הוקמו במעברה בית תינוקות מטעם ויצו, גן ילדים מטעם ארגון אימהות עובדות לצד תחנת "טיפת חלב" ופעוטון מטעם "הדסה" ולשכת הסעד. ב-1955 הקימה המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית מועדון במעברה ובכך יצרה מסגרת חינוכית-תרבותית בה הילדים יוכלו לבלות את שעותיהם הפנויות באווירה תרבותית-חברתית בהשגחת מדריכים. המועדון היה פתוח כל השבוע בשעות אחר-הצהריים, ובמסגרת השהיה במועדון בני הנוער יכלו לקרוא, לשחק, לעסוק במלאכת יד, לרקוד, לשיר ולהכין שיעורי בית. לחינוך הבנות שבאו למועדון הוקמו מקהלות, קבוצות ריקוד וחוגים שונים. שירותים הכרחיים כמו אספקת מים וחשמל היו לקויים, דבר שהגביר את אי-הסדר והמהומות במעברות. מספר בעיות נוצרו לדרי המעברה. בחורף, התושבים נאבקו במי השיטפונות ששטפו את האוהלים. ילדים הלכו לאיבוד כי הם התקשו למצוא את אוהלם בסבך האוהלים. במעברה היו בעיות של מסתננים וגנבות שגרמו למתח. בעקבות בעיית הגנבות הייתה מחאה גדולה של התושבים, ולא פעם הם התקהלו ליד תחנת המשטרה. תפקיד ניהול המעברות היה בידי מחלקת הקליטה של הסוכנות. תפקודה של מחלקה זו היה לקוי וסבל מחילופי אנשים. בתחילת שנת 1950 הוסכם שהסוכנות תקבל את האחריות על מתן שירותי סעד וחינוך למחנה העולים אך העירייה והסוכנות המשיכו לדון על האחריות על תשלום המים וענייני הבריאות. בסוף שנת 1950, העירייה התקשתה לספק את השירותים למעברה, בעיקר חשמל מים ושמירת הסדר הכללי. באחד המחנות היו התפרעויות, מקרים של דקירות סכין והלקאת פקידי המחנה. בגלל החוסר בשירותים השונים במחנה התעכבו הפעילויות הכלליות במחנה כמו הנחלת הלשון. בינואר 1951 סוכם שיצומצם מנגנון הסוכנות במעברות והטיפול יועבר לידי הרשות המוניציפלית - באר שבע. חודש לאחר מכן, בפברואר 1951, התפרסם צו של הכנסת הקובע שהרשויות המקומיות הן האחראיות למתן השירותים המוניציפליים למעברות, מחנות העבודה ושכונות המעבר. באביב 1951, תחום השיפוט של העיירה באר שבע הוגדל ונקבע שהטיפול במעברה המונה כ-3,000 נפש הוא באחריותה. המצב השתפר אט אט. העולים באו ממדינות המוצא: רומניה, תימן, פרס, מרוקו, עירק, תוניס, אלג'יריה ועוד. אין ספק שהעולים יוצאי מרוקו היו העדה הבולטת במעברה והובילו מחאות ודרישות כלפי הסוכנות היהודית בשם כל מתגוררי המעברה.

ראש העיר סייר בשוק העירוני ופשטה שמועה שהעירייה מתכוונת להעלות את דמי השכירות של הבסטות. מייד התארגנה הפגנה והחלו צעקות. ראש העיר החליט לקיים מייד ובמקום שיחה פתוחה עם ועד הסוחרים ובעלי הבסטות. האווירה הייתה מחושמלת. יו"ר הוועד נטל רשות דיבור ואמר לראש העיר "כי מאז שפירקו את הפלמ"ח הוא אינו מסוגל לפרנס את משפחתו". השתרר הס. ראש העיר וצוותו נדהמו ולא הבינו מה הקשר. קפץ אחד הסוחרים וקרא לעבר יו"ר הוועד מה לנו ולפלמ"ח? יו"ר הוועד התעשת ואמר שכוונתו הייתה שמאז שפירקו את השוק ברח' הפלמ"ח והעבירוהו ולמקום החדש, הוא אינו מצליח לפרנס את משפחתו. מספר עוד שטורית כי ראש העיר של דימונה, גבי ללוש, הודה למשרד התחבורה על התקנת הרמזור הראשון בעיר. במכתבו בו הוא מודה לשר הוא הוסיף - כי העיר מודה על הרמזור שהותקן אך אלה לא היו הצבעים שהזמינה העירייה...

וכך בהמשך הספר מסופרים עוד ועוד אנקדוטות הגורמות לקורא לחייך להיזכר ולחייך ובעיקר למלא את הרווחים בין האירועים ההיסטוריים שהתחוללו בארץ והשאירו חותמם גם במעברת חצרים ובבאר שבע. מלבד התאור ההיסטורי השתמש הסופר בארומה הומוריסטית שעיקרה יסוד ההפתעה, הסיום הבלתי מצופה, הבדלי עדות ומנהגים, ותיאור טיפוסים "מהזן של משוגעי הכפר". כל אלה נאספו בדרכו הארוכה מהמעברה בחצרים ועד לתפקיד מ"מ ראש העיר באר שבע. רוצו לקרוא וצחקו כל הדרך.