כוח יש לזמן היהודי למשוך אותנו בציצית ראשנו מעקת הזמן הכללי, ממהומות החיים ומשגעונות המשתגעים, ולהחזירנו אל היסוד, המעיין הנובע שממנו אנו מתקיימים כיחידים וכאומה. ולא זמן רציף, אלא גם זמן מעגלי: החזרה היא לנקודה הראשונה שממנה התחלנו. אך בכל שנה אנחנו חוזרים מלאים יותר, עשירים במה שעמלנו וקצרנו, בכישלונותינו וניצחונותינו, ברוחב ידיעותינו ובעוצמת שכחתנו. הקו המעגלי לא נותר כמות שהוא, אלא מתעבה ומתרומם במעין ספירלה אישית ולאומית.
בכל שבת וחג ובמוצאיהם, במהלך ההיסטוריה הארוכה של עמנו, עמדו יחידים בכל מקום שאליו הגענו, ברגעי שמחה ובגאיות המוות ואפילו בינות לאקציות הנוראות של פריצי אדם שחיללו את כבודנו, והורו לזמן: אתה קודש ואתה חול. עיקר הקידוש בכניסת השבת והחג הוא הברכה: "מקדש השבת" ו"מקדש ישראל והזמנים".
בתקופת הבית השני מתארת המשנה את קידוש החודש כתהליך משפטי שהתרחש בבית הדין העליון שבהר-הבית. אבותינו לא השתמשו בלוח שנה קבוע מראש אלא תלו את הזמן המתחדש במולד הלבנה. הם חקרו עדים שראו את חרמש הירח הדקיק במולדו. כה חשוב היה, עד שהתירו לחלל את השבת לשם זה.
"כֵּיצַד בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים? זוּג שֶׁבָּא רִאשׁוֹן, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ רִאשׁוֹן, וּמַכְנִיסִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ: אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמַָּה? לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ? כַּמָּה הָיָה גָבוֹהַּ? וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה?... וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מַכְנִיסִים אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. וּשְׁאָר כָּל הַזּוּגוֹת (העדים האחרים) שׁוֹאֲלִין אוֹתָם רָאשֵׁי דְּבָרִים. לֹא שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לָהֶן (כי די בעדות הראשונה), אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִים לָבֹא (ולהעיד בפעמים הבאות)". ואז הוכרז היום המסוים כראש החודש: "רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר: 'מְקֻדָּשׁ', וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו: 'מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּשׁ'".
מה המשמעות העמוקה של התופעה הזאת - בני אדם מתריסים נגד הזמן המכלה כל, קובעים את גבולותיו ומהותו: קודש או חול, ולפי קביעתם הם משנים את התנהגותם ואת שגרת יומם? המשמעות היא עמדה עקרונית: לא הזמן שולט בנו אלא אנחנו בו, כי גם הוא כפוף למי שאמר והיה העולם. חשבו על התקווה שעמדה כזאת נוסכת בבני אדם הניצבים מול בור קברם, על העצמת רוח האדם. זה התנאי המקדים שעל בסיסו אפשר להגיע לטשרניחובסקי הכותב: "שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ (אשר) אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ". המשורר מבטא את רוח הזמן באירופה, שחרורה מכבלים למען חופש המחשבה בדרך לשחרור המדיני של העם היהודי. אבל כדי להמריא לחופש, נדרשנו לאמונה ביכולת האדם והעם לשלוט בזמן ולהישאר נוכח בהיסטוריה. זו המתנה שהעניק האל ובזאת הצהיר על אמונתו באדם. עַם הקובע לזמן גבולות, מנצח אותו, הוא עם הנצח.
ומהו שם האל הנכתב ואינו נקרא, אם לא "היה, הווה, יהיה", כלומר הזמן? "(הזמן) סוֹפֵר וּמוֹנֶה וְיוֹדֵעַ אֶת כָּל הַפְּתָחִים וְהַסְּגָרִים וְכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁלַחַשׁ נְגִיעָה לֹא זָכְרוּ... הַזְּמַן הַמַּכְבִּיר רִמּוֹנִים וּפוֹעֵר תְּאֵנִים וּמֵנִיעַ אֶת הָאוֹר עַל הַדְּבָרִים... כִּי הַזְּמַן הוּא הָאֱלֹהִים... וְאָנוּ נְתִינָיו הַמִּשְׁתַּנִּים", כך המשוררת חוה פנחס כהן ז"ל בסוף הפואמה העמוקה שלה "הגנן".
מכאן אפשר להבין מונח מפורסם מסיפור הבריאה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ". תורת ישראל לחמה בצלמים, בפסילים ובהאנשת האל, לכן ברור שאין הכוונה לדמיון פיזי כמו במיתולוגיות מזרחיות ומערביות. אז מה קיבל האדם שעושה אותו דומה לאל? יכולתו לשלוט בזמן ולנצחו.
"תני בשם רבי אליעזר: בעשרים וחמישה באלול נברא העולם", כך במדרש רבה העתיק. אם כן, א' בתשרי הוא רק היום השישי לבריאה. בראש השנה נברא אפוא האדם, נזר הבריאה שממנו מתחילה ההיסטוריה האנושית ובו תלויה התפתחותה המוסרית, המדינית והמדעית. "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ...". הרמב"ן במאה ה-13 מפרש: "נתן להם כוח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע ומהרריה לחצוב נחושת...".
ביום שבו נברא האדם, נצטווה שלא לאכול מהעץ שבתוך הגן, עבר על הציווי, עמד לדין, הורשע אך זוכה. "אמר הקדוש ברוך הוא לאדם: זה סימן לבניך - כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס (בשחרור), כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאים לפני בדימוס. אימתי? 'בחדש השביעי (תשרי) באחד לחדש' (בראש השנה)". יום הדין נקרא גם יום הזיכרון - לא רק האל "נזכר" באדם, אלא האדם עצמו נזכר בשורש קיומו, ביכולתו להתגבר על הזמן, בתקוות התחדשותו.
לכן בא השופר, לא רק להמליך את האל, אלא גם להזכיר לאדם את תפקידו כנציג המלך, כשגרירו, כמי שקיבל ציווי לשכלל את הבריאה. השופר מזכיר לאדם את הזמנים השונים, זמני שגרה פשוטים כתקיעה פשוטה, זמני משבר קשים המפרקים אותנו לשברים וזמני שמחה והתרוממות רוח של תרועת מלך.
המשנה מגדירה את אורך התקיעות וסגנונן: "שִׁעוּר תְּקִיעָה - כְּשָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת; שִׁעוּר תְּרוּעָה - כְּשָׁלֹשׁ יְבָבוֹת". התורה מגדירה את ראש השנה כ"יום תרועה". התרגום הארמי בן המאה הראשונה לספירה תרגם: "יום יבבא". התלמוד נחלק, האם היבבה משמעותה "גנוחי גנח" (רש"י: "כאדם הגונח מלבו, כדרך החולים שמאריכים בגניחותיהם") או "ילולי יליל" (רש"י: "כאדם הבוכה ומקונן, קולות קצרים סמוכים זה לזה"). לכן אנחנו תוקעים שברים ותרועה. מכל מקום, התוקע בשופר משתמש בזמן ובחלוקתו ליחידות. השופר מזכיר לאדם את הזמן ואת יכולתו לנצחו, שהרי סוף-סוף הוא זה שתוקע בשופר, ברצותו מאריך וברצותו מקצר. במילים אחרות, היחס שלנו לחיים ולזמן החולף תלוי בפרשנותנו, באופן שבו אנחנו מתייחסים אליהם.
כך נכתב בתיק האינקוויזיציה הספרדית, בעדות חאקוב (יעקב) קסטיאנו על מידת התנצרותו של דייגו אריאס ד'אווילה, איש כספים בחצרו של אנריקה מלך קסטיליה, שנולד כיהודי בשם איסאק (יצחק) אַבֶּנאַסר (השיבושים במינוחים, באחריות האינקוויזיציה): "ביום שהיהודים אינם עובדים, בשבת או בפסח, ודייגו אריאס האמור קם ואמר לכל הנוצרים לצאת מן החדר... נעל את הדלת... הוא הניח מפה על ראשו... והחל לומר קינה שהיהודים אומרים בשבת או בחגיהם האחרים... כך דיבר בעברית כרבע שעה, ואח"כ ירד מן השרפרף, נאנח ואמר: יהודים, יהודים, כשהשבת נכנסת בליל יום שישי, ואתם אומרים 'וַאי כוֹד לוֹ אַסַמַי' (שיבוש של "ויכולו השמים") כל העולם שייך לכם. אתם לא יודעים להעריך את זה?!"
