הייתי בן 37, אבא לשני ילדים, כשלפתע הייתי חייל מילואים במשך חצי שנה. לא הייתי היחיד. כמוני היו כל חיילי המילואים במדינת ישראל. באוקטובר 1973 לפני 50 שנה כמו רבים בארץ נזעקתי מביתי ביום הכיפורים להתייצב בבסיס יחידת המילואים לה הייתי שייך כי פרצה מלחמה. מלחמה, שהטראומה והפצעים שנחרתו בזיכרון הפרטי של בני אותו דור ובזיכרון הלאומי, מסרבים להגליד. על הפצעים הפתוחים עד היום זורים פרסומים מצמררים ששחרר גנזך המדינה. פרסומים לא מעטים מחזירים אותנו לימי יוהרה, שהרקיעו מאז אותה מלחמה שהתרחשה שש שנים קודם לכן. היוהרה במלחמה ביוני 1967 נתפסה עם מכנסים מופשלות מוכתמות בחוסר מוכנות באוקטובר 1973. יוהרה שסגדה לעוצמה הצבאית, נמצאה נכלמת ומובסת. הצבא נתפס ללא הערכה מודיעינית מדויקת וחוסר בציוד ובתחמושת. כבר לפני מספר שנים גילה גנזך המדינה מסמכים של צבי צור והרמטכ"ל דוד אלעזר - "צבא הגנה לישראל היה מוכן לחמישה ימי לחימה לכל היותר". מה שחשו חיילים רבים באותה מלחמה קיבל חותמת ממוסמכת של פרסומים ממשלתיים. קשה היום לקרוא מסמך, המאשר את המחסור שחווה על בשרו כל חייל באותה מלחמה. אומנם המסמכים אינם מחדשים הרבה אך חשיבותם היא באותנטיות שלהם ובהציגם תמונה ברגע האמת, תמונת הנהגה מבולבלת, שחלקים בתוכה פעלו מתוך אובדן עשתונות וחלק מההחלטות מעידות על היסטריה ואובדן דרך. הנהגה, שלצערי, עם ישראל ברובו המכריע תמך בה בבחירות דמוקרטיות לפני המלחמה וגם אחריה. אני מבקש לברוח מהמסמכים שהנפיק לנו בנדיבות רבה גנזך המדינה. אני רוצה להתייחס למה שממאנים להביא לנו. ממאנים להביא לנו התמודדות עם השאלה האם ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים, שיותר מדי אנשים לא חזרו ממנה - 2,656 חיילי צבא הגנה לישראל לא שבו לביתם. אלפים חזרו לביתם פצועים חלקם קשה, והיו גם שחזרו אחרי עינויים קשים מנשוא בשבי המצרי והסורי. לצערי, ממאנים להביא לנו את כל המסמכים המעידים איך ברגל גסה רמסה הנהגה כל סיכוי לשלום. במיוחד אמורים הדברים כלפי ראש הממשלה גולדה מאיר, שלידה ניצב שר הביטחון משה דיין, שסחרר את דעת הקהל בישראל כבר מאותם ימי ההדחה של לוי אשכול מתפקיד שר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים. כשלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים ושלוש שנים לפני מלחמת יום הכיפורים באפריל 1970 מקבל נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי הזמנה מנשיא מצרים לפגישה בקהיר. בהזמנה מבקש נשיא מצרים לעניין את נחום גולדמן ביוזמת שלום של מצרים. מאחר שנחום גולדמן קיבל אזרחות ישראלית בשנת 1962, הוא מצא לנכון להביא את דבר ההזמנה לראש הממשלה גולדה מאיר. אנחנו יודעים שהיא אסרה על גולדמן להיפגש נשיא מצרים.

"רוח קדים"

אין לנו מידע על הדיון שנערך. כל מה שידוע לנו זה רק ממקורותיו של נחום גולדמן וממעט ביטויי הלעג שגולדה מאיר זרקה לאנשי החצר. מסתבר שקיימת עוצמת פער בין המידע שמסר נחום גולדמן ובין המידע שהנפיקה החצר העיתונאית של גולדה. רק באיחור של שנים רבות אנחנו עומדים נכלמים על יחס בוטה לממצאים אמינים בדיווח של נחום גולדמן. נחום גולדמן קיבל במורת רוח את ההחלטה האוסרת עליו להיפגש עם עבדול נאצר. הוא הביע צער שממשלת ישראל גם לא התייחסה בכובד ראש להצעות נאצר, שהעביר לישראל באמצעות שר האוצר לשעבר בארה"ב, רוברט אנדרסון, שהיה גם שליחו המיוחד של הנשיא ג'ונסון. שליחותו של רוברט אנדרסן נשאה את השם "רוח קדים" במגעים עם מצרים ו"סופת חול" במגעים עם ירדן. במסמכים הכלולים ב"רוח קדים" יש היבטים רבים לישוב הסכסוך וכינון הסדר אפשרי. ייתכן שנאצר המותש, שכפסע היה בינו ובין אובדן השלטון, ביקש מאנדרסון - "נסה להבהיר לממשלתך ולעמך שאנו להוטים להסדר מדיני". יש יותר מממש שהייתה לו "תוכניות זדונית וערמומית, אותה היה ניתן לחשוף במשא-ומתן", מה שברור שממשלת ישראל התייחסה בביטול לכל השדרים של נאצר באמצעות אנדרסן, וחבל שגנזך המדינה אינו משחרר לנו מהדיונים על אותם גישושים שהיו ונגנזו. ואנחנו נשארנו חסרים. מה שידוע, שהנשיא ג'ונסון, ששקע באותם הימים במלחמה בויטנאם וגם ויתר על התמודדות לכהונה מחודשת, נמנע מכל התייחסות ליוזמות של שליחו רוברט אנדרסון. ואני, שהייתי חייל פשוט באותה מלחמה, מקוננת בי תחושה שאפשר היה למונעה אם היו מנסים למצות את המישוריות המדינית. נראה לי, שיוהרת ניצחון הבזק ב-1967 זרקה כל אפשרות של גישושים לשלום. במקום גישושים לשלום מצאנו עצמנו במלחמה שקטפה חיי 2,656 צעירים, שלא ראו חיים. לצערי, הייתי חייל במלחמה, בה הכריז ב-1956 ראש ממשלה בישראל הכרזה משיחית על הקמת ממלכת ישראל השלישית, מלחמה שקברה עלומים יקרים. לצערי, הייתי חייל במלחמה, בה העדיף ב-1967 שר ביטחון בישראל עיירה קטנה ולא שלום בלי אותה עיירה, מלחמה שקברה עלומים יקרים. לצערי, הייתי חייל במלחמה, בה טמנה ב-1973 מדיניות מופקרת של ממשל ישראלי עלומים יקרים. לצערי, דעת הקהל בישראל נתנה גיבוי מלא להכרזה משיחית בעקבות מלחמת הדמים ב-1956 על הקמת ממלכת ישראל השלישית. הכרזה שגם נאלצנו לסגת ממנה. אני כואב את העובדה המצערת, שדעת הקהל בישראל בשנת 1967 נתנה שוב את מלוא הגיבוי למלחמה בה מצאה ישראל את עצמה שולטת על 100,000 קמ"ר (רק בסיני מעל 60,000 קמ"ר) האופוריה של 1967 סנוורה את הציבור בישראל, שלמרבה הכאב, אחרי המלחמה נדרשה לכאוב את תוצאות מרחץ הדמים באוקטובר 1973, כשנעורים נקיים וזכים של 2,656 נקטפו והוריהם צורפו למשפחות השכול.

מי ייתן ויום הכיפורים השנה יביא לחשבון נפש ולמסקנה, שחייבים לאמץ את הדרך שניווט פרופסור ליבוביץ זכרונו לברכה.