נאומה של הפרופסור שקמה ברסלר אמש ב"קפלן" הוא הבהרה חד-משמעית כי המחאה תחתור להגן על הדמוקרטיה גם אם יארע ההילוך, שכולנו נקבל ברצון ובשמחה, של כינון שלום עם סעודיה. "אין מלכות נוגעת בחברתה", כחוכמת היהדות האמיתית. הסוגיה מורכבת. בעל הטור ב"ניו-יורק טיימס" תום פרידמן נכזב כנראה מקבלת הפנים של ג'ו ביידן לבנימין נתניהו. הוא קיווה לעימות. כך העריך. זה לא אירע. גם אם פרידמן חושב שביידן העביר לביבי מסרים רוויי אזהרה הדבר לא נתפש כך. חשוב להתבונן היישר לעיני המציאות. זה יחלוף. אך מה הסיכוי לשלום עם סעודיה? ראשית לכל הוא חשוב. ב-1945 עלה בידי מייסד הממלכה איבן סעוד, שנפגש עם הנשיא פרנקלין דילנו רוזוולט באגם המר במצרים, לערער את תמיכת הנשיא האמריקני במהלך הציוני בארץ-ישראל. ההשפעה לא הייתה רבה כי רוזוולט נפטר זמן-מה לאחר מכן. סעודיה לא התייצבה מעולם בקו האש נגד צה"ל, אבל בעזרת חרם הנפט ועליות וירידות במחירו עקב מלחמת יום הכיפורים, נזהרו מדינות המערב מתמיכה גורפת בישראל. באיזה שלום מדובר עתה? אני צופה כי ביסודו של דבר הוא ידמה בשלב הראשון להסכם הביניים שעשה יצחק רבין עם המצרים בחסות הנרי קיסינג'ר האמריקני ב-1975, והוא ברוח ההצעות שהעלה משה דיין עוד לפני מלחמת יום הכיפורים. האם הסכם כזה יכלול גם מצב של Non belligerency? כלומר, הסכם אי-לוחמה? לא ברור. האם שלום כולל סעיפי נורמליזציה? זה מרחיק לכת. לא ברור כלל ועיקר שהשלום בנוסח זה או אחר ייחתם אם לא יימצא על גבעת הקפיטול רוב להסכם הגנה אמריקני-סעודי. לגופו של עניין חשוב לתת את הדעת לנסיגה הביטחונית של ישראל בסוגיה זו. בביוגרפיה המדינית של ביבי מופיעים שני פצעים פתוחים: הוויתור שעשה למצרים ברכישת צוללות מודרניות מאוד, מהלך שניווט בחשאי כי ידע עד כמה הוא מסוכן וייתקל בהתנגדות של גורמי הביטחון וצה"ל; ומעשה ה"גנבים בליילה" שהסתיר מהאומה ומחלק מהשלטון כי הסכים למכירת מטוסי F-35 למדינות המפרץ. מי ערב שאינו חותר תחת הגורמים המוסמכים בוועדה לאנרגיה אטומית, שלא לדבר על השר הממונה המיומן לנושא דוד אמסלם, ומבקש להסכים לפיתוח גרעיני כזה בסעודיה? כבר היה ציוץ של סנונית, שיש ההולכים אחרי ראש הממשלה בעיוורון מדיני כאשר יושב-ראש הוועדה לאנרגיה אטומית לא נענה - לפי העיתון - לפניית האקדמאים בתחומו שביקשו כי יכריז שימלא אחרי הוראות בג"ץ. ובשאר התחומים? האם ביבי מסוגל? לאו-דווקא. מה שמסתמן הוא שנתניהו אינו מוכן להמרות את פיהם של יריב לוין ובצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר. הם לא יניחו לו לוותר על גרגר חול אחד ביהודה ובשומרון למען הפלשתינים. מה יעשה? מי יחליט? למי הסמכות? מה יקרה כאשר שופטי בג"ץ יכריעו בעניין חובת כינוס הוועדה לבחירת שופטים, ויש הסתברות גבוהה שיריב לוין יסרב? לפי שעה מסתמן תיק"ו שהוא מקור לשביעות רצון ולאכזבה בעת ובעונה אחת. אין ברירה אלא להגביר את המחאה ולהעניק לתביעותיה משקל "ונתנה תוקף". גמר חתימה טובה.