היה זה יום לפני ערב יום הכיפורים. ישבתי כדרכי במכוניתי אחרי שהחניתי אותה בסמטה מול ביתי. כך אני נוהגת לעשות מדי פעם כשאני שבה מהופעה או מסרט. מכבה את מנוע המכונית, יושבת ו"עוברת" על מאורעות היום, עושה חשבון נפש ולעיתים בוכה, ביודעי שבשעה מאוחרת זו איש לא יראה את האיפור הנמרח על פניי המאופרים בקפידה.
הבניין שלי חשוך, כולם ישנים ורק אני ערה, והאור היחיד שיהיה דולק יהיה בדירתי הצנועה, אותו לא יוכל אף אחד לראות מהכביש הראשי כי דירתי פונה לצד הגינה מאחור והבניין יישאר חשוך ורגוע.
ישבתי במכוניתי עצובה. שמעתי שיחה של ידידה הכי הכי קרובה ללבי שדיברה בי סרה, ולא שמה לב שהפלאפון אחרי שיחתי עימה היה עדיין פתוח. כבר נאמר שקשים הם פצעי אוהב יותר מכל פצע אחר. אם חברה מן השורה או חו"ח מישהי שמכירה אותך ומדברת בך סרה, את צוררת את דבריה וזורקת אותם לים, אבל חברה אוהבת? הכי קרובה לנשמתך וללבך מדברת עליך כך... זה כואב מאד, כי מילה חדה מחרב.
ישבתי בחושך ובכיתי מרה כמו חתול רטוב. הרגשתי כ ל כ ך בודדה, רק אלוהים יודע כמה. ועכשיו, לספר לה מה שמעתי? אולי להתעלם? או להשאיר את כל המילים החדות בלב ולהיות חולה אחר כך? ... החלטתי לנקות את הלב ולסלוח לה, במיוחד עכשיו לפני יום כיפור. אסור להשאיר שום "לכלוך" בלב, שום טינה, שום שנאה וצער. עליי להתחיל את השנה ברגל ימין.
בעודי חושבת איך ומה לעשות, אני שומעת קול נגינת גיטרה. וו'אי, איך זה יכול להיות? חושך בסמטה, גם מכוניתי חשוכה ומי בשעה כה מאוחרת אחר חצות מנגן ברחוב בגיטרה? מיד אני מקנחת את אפי ומוחה דמעותיי ובעודי עושה זאת פוסע בחור צעיר, גבוה, רזה וחובש כיפה, בידו גיטרה והוא מנגן מנגינה קלה, שאולי המציא אותה.
"סליחה", אני אומרת והוא קופץ ממקומו כנשוך נחש. הוא לא הבחין בי בתוך המכונית החשוכה בסמטה החשוכה. "סליחה פעמיים שהקפצתי אותך. לא התכוונתי להבהיל, התכוונתי שאולי אם אתה כבר פה ואני כבר פה, אז אולי תנגן לי מנגינה בגיטרה שלך? אני מאוד עצובה ואולי תשמח אותי עם נגינת הגיטרה שלך".
הוא נדהם לשנייה. לדבר כזה הוא לא ציפה בחיים, אבל זרם איתי. "בטח שאנגן לך ואשמח אותך", אמר והחל לנגן מנגינה בלדינו: "אל החלון אשא עיניי...", כך ניגן כשהוא עומד מחוץ למכוניתי בעודי יושבת ליד ההגה ואני... מעלה בדמיוני אותי, עומדת על גזוזטרה עטורת פרחים אדומים וגבר נאה חובש כובע רחב שוליים, עומד למטה עם גיטרה בידו, מחייך אליי ומבט עיניו מלא אהבה והוא מנגן לי סרנדה ואני מחזירה לו חיוך אוהב וזורקת לו פרח אדום...
בעודי מחייכת וחולמת, אמר הצעיר שסיים לנגן את מנגינתו: "תראי, אני גם מבשל בבתים". "מה אתה"? "אני מבשל בבתים, מזמינים אותי לבית של מי שרוצה ואני מבשל להם ארוחות חגיגיות לפי רצונם". כך אמר ושלף כרטיס ביקור, נתן בידי ואמר לי: "אם יש לך חברים שמעוניינים בכזה דבר, אשמח לשרת אותם".
"למדת לבשל בבית ספר או אצל שף כלשהו"? "לא, זה ההובי שלי מאז הייתי נער צעיר. אימא שלי בשלנית מומחית! היא הייתה משתפת אותי בבישולים שלה, כי ראתה שאני מתעניין בעבודתה במטבח ומינתה אותי לסו שף", אמר וצחק בזכרו את העבודה עם אמו במטבח. בהתחלה, הייתי מקלף עבורה תפוחי אדמה, מכין סלט, טחינה ואחר כך מכין מאכלים יותר מסובכים, כמו מרק עוף או דגים בתנור ועוד. כך הייתי מבשל איתה ונהנה מאוד מעצם הבישול. זו הייתה חוויה נהדרת ואני ממשיך לבשל בכיף גם למשפחות, בעצם למי שמזמין וזאת כדי לממן את הלימודים שלי באוניברסיטה".
"כל הכבוד! אתה חברמ'ן. אתה גם מנגן להם במשך הארוחה בגיטרה שלך"? הוא צחק ואמר: "אם יבקשו, אשמח, אבל זה יהיה על חשבוני, אם אביא איתי את הגיטרה כמובן". כך אמר ופנה ללכת.
"רק רגע, חכה רגע! גם לך מגיע משהו נחמד ממני, לא"? "מה"? שאל, ואני הוצאתי מתיקי וופל עטוף בעטיפה צבעונית משובבת עין עם פרח מתנה בראשו והושטתי לו. "מה זה"?, שאל, "תפתח ותראה", חייכתי. הוא קירב לעיניו את השי, כי קשה היה לראותו בחשיכה ואמר: "יה, איזה יופי! מה זה"? "משהו מתוק לבחור מתוק. מתאים לאכול זאת עם קפה". הוא חייך ואמר "תודה" ופנה לדרכו.
ואני, שכחתי מכל הצער ומכל הדמעות, נטלתי את תיקי וכובעי ושמתי פעמיי לביתי, מדליקה את האור היחיד בכל הבניין החשוך, שנמו בו כל שכניי שנת ישרים.