פרעות יום הכיפורים התשפ"ד בתל אביב לא היוו הפתעה וגם לא התרחשו בחלל ריק. במידה רבה הפוגרום האנטישמי בכיכר העיר היה המשך טבעי להפגנות קפלן של החודשים האחרונים ועם זאת היה בו חידוש. במשך כל חודשי המחאה, המוחים השתדלו לשוות לעצמם ארשת מהוגנת, תרבותית, לפעמים פטריוטית והצניעו את האלימות והשנאה שפעפעו מתוכם, גם אם לא בהצלחה יתרה. מה שמעורר חלחלה בפשע השנאה שהתרחש במוצאי יום כיפור אינה העובדה שכמה עשרות או מאות חוליגנים השתוללו ברחובות העיר והפריעו לאזרחים להתפלל ביום הקדוש להם בשנה. חוליגנים, כידוע יש לא רק בקפלן. מה שמבעית באמת הוא שמבצעי הפוגרום נישאו ועדיין נישאים על גלי אהדה של ראשי המחנה, ולראיה כמעט לא נשמעו גינויים פומביים מצד מנהיגי המחאה ורבים מהם גם הביעו תמיכה במעשה בטוענה שאותם קלגסים בעצם הגנו על פסיקת בג"ץ קודש. ואכן, מה שמזעזע עוד יותר מהמעשה עצמו הוא שזרעי הפורענות לאותו אירוע נזרעו ונבטו במערכת המשפט שמתפקידה להגן על זכויות היסוד שלנו. 120 שנה אחרי פרעות קישינייב שוב הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹפט שָׁפט הפעם ברחובות תל אביב. כפי שניתן היה לצפות, ההחלטה של שופטי העליון יצחק עמית, יוסף אלרון וחאלד כבוב לאשר את החלטת העירייה ולאסור תפילה בהפרדה שימשה מעין גושפנקא חוקית עבור כנופיית התפוז המכני של כוח קפלן, לביצוע מעשי הבריונות ולראשי המחאה לתמוך בהם. ואכן, זו לא הייתה סתם החלטה משפטית אומללה אלא כתם שחור על השופטים בפרט ועל בית המשפט העליון בכלל. נעזוב לרגע את ההיבט המשפטי שחופש הדת מעוגן בהצהרת העצמאות ובפרשנות המקובלת לחוק כבוד האדם וחרותו. נשים בצד את זה שישראל היא מדינה יהודית והתפילה התקיימה לפי סדרי ההלכה היהודית כפי שהיא מתקיימת מזה דורות. נתעלם לרגע גם מהעובדה שאלפי המתפללים הגיעו להתפלל מרצונם החופשי ורובם מעוניינים בתפילה בהפרדה. נשכח לשניה גם שהפרדה מגדרית היא מציאות לא רק בבתי כנסת אלא גם בחדרי שרותים, במלתחות, ביחידות רפואיות יעודיות, בתחרויות ספורט ואפילו באירועים אזרחיים שמארגנת העירייה להעצמת נשים. גם אם נתעלם מכול זה ונשתמש סתם בשכל ישר, הפרדה אינה הדרה. תמצית הליברליות היא שכול אחד יעשה כרצונו בלי להפריע לאחרים: מי שרוצה להתפלל בהפרדה יתפלל בהפרדה, מי שרוצה להתפלל ללא הפרדה יעשה זאת ללא הפרדה ומי שכמוני לא רוצה להתפלל אלא רק לצפות מהצד סבבה. האם כבוד השופטים לא מבינים שבתל אביב גרים גם אזרחים דתיים ושגם להם יש זכויות? האם השופטים לא מבינים שבהחלטתם הם לא מגנים על נשים אלא מדירים את ההלכה היהודית מהמרחב הציבורי כאילו יש בה כתם מוסרי? מי שרואה בתפילה המונית בכיכר עיר בישראל ביום כיפור במקום אירוע רוחני התרסה או "אצבע בעין" הוא אדם חולה ובוודאי לא ליברל ומי שסבור כמו אורנה ברביבאי "שמי שלא יעמוד בסטנדרטים שאני אוביל כעיר ליברלית לא יהיה כאן" הוא דיקטטור ולא ראוי להיות ראש עיר, לא בתל אביב ולא בשום מקום אחר. אני חילוני, נוסע בשבת, לא שומר על כשרות ולא מתפלל בבית כנסת, אבל לא היה עולה בדעתי לכפות את אורחות חיי על אחרים או למנוע מאחרים לקיים טקסים כרצונם. כמה חוצפה ועזות מצח דרושים לשופט כדי להכתיב למתפללים את סדרי הישיבה בטקס דתי. ומה הלאה? אולי השופטים יכתיבו למתפללים את נוסח התפילה ויכפו על המארגנים שנשים יעלו לתורה? אלא שלצערי ולצער רוב אזרחי ישראל אנחנו חיים בדיקטטורה משפטית. בישראל כמו באירן, העם אינו הריבון האמיתי. בישראל כמו באירן ההחלטה הסופית במחלוקות אינה של נבחרי העם אלא של גורם שלטוני לא נבחר שאת חבריו לא ניתן להחליף ואת פסיקותיו לא ניתן לבטל. בשתי המדינות החלטות הרשות המבצעת והמחוקקת כפופות לאישור של רשות-על לא נבחרת שלציבור אין בהן אמון: המנהיג העליון באירן ושופטי בג"ץ בישראל. הריח בארץ הפרעות הפך בלתי נסבל. וזו בדיוק הסיבה שחייבים להעביר את הרפורמה המשפטית.