במסורת ישראל מקובל, שמזמינים כל יום אושפיזין. בזוהר אנחנו קוראים: "שראוי להזמין אושפזין עילאין (אורחים עילאיים). אתי, חברתי לחיים מעל שבעים שנה ואני חגגנו השנה בסוכה, כשמועקת דאגה לעתידה של מדינתנו העיקה עלינו. המסורת מציינת, שביום הראשון מוזמנים שרה ואברהם, ביום השני - רבקה ויצחק, ביום השלישי - לאה ויעקב, ביום הרביעי - רחל ויוסף, ביום החמישי - מרים ומשה, ביום השישי - פועה ושפרה ואהרון וביום השביעי - רות ודוד. יש הנוהגים להזמין בשמיני עצרת את האושפיז שלמה המלך. מצאנו לנכון להוסיף אושפיז - את הנביא עמוס במקום דוד במיוחד עקב סלידה ממעשה לא מוסרי שלו, כשגרם למות קצין גבוה בצבאו כדי לתנות אהבים עם רעייתו. החלטנו להזמין במקום דוד המלך את עולם הערכים של הנביא עמוס כאורח בסוכתנו. עם עולם הערכים של הנביא עמוס שהוזמן לסוכתנו, חשנו הרבה יותר טוב אם אורחנו בסוכה היה עולם הערכים של דוד, שנתן הוראה לשר צבאו יואב, שמפקד בכיר בצבאו, אוריה החיתי, לא יחזור חי כדי שהוא יוכל להמשיך את מערכת היחסים עם רעייתו בת שבע. מצער, שבספר ויקרא רבה י' ב' גילינו, כי עמוס חווה שלל גילויי הסתייגות, שלא הרתיעו אותו גם שנשלחו לעברו דברי נאצה קשים ופוגעניים על-ידי רבים מבני דורו. עמוס בבדידותו התייצב נחוש מול הבוטות האלימה של ההנהגה והמון מוסת, ששלחו חיצי רעל מילולי גס ומתנכר כלפיו. עמוס לא נרתע מלהתריס לעברה של אותה הנהגה וחברה המוסתת מילים מייסרות: "שָׁנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם ...כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עוֹלוֹת וּמִנְחוֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה ...לֹא אַבִּיט ... זִמְרַת נְבָלִים לֹא אֶשְמַע". (עמוס ה' 21-22). רצינו מאוד לארח את מי שעמד כצוק סלע מול דעת קהל עוינת ואמר אמת כאובה, לפיה אקט חיצוני של תפילה עדוי בריטואל דתי הוא חסר משמעות. הוא חזר ושנה, שאין מקום לדפוס טקסי, אם לא שולבו בו מערכות חיים חברתיות, בהן קיימות נוכחות של עוצמת הפסוק "וַיִּגַל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (שם 24). אין מקום לקוטביות מעמדית, המנציחה העדר צדק סוציאלי. אין מקום לגילויי שחיתות שלטונית. עמוס ניבא בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל ועוזיהו בן אמציה מלך יהודה. זו תקופת כיבושים טריטוריאליים, חוסן מדיני וכלכלי (דברי הימים ב' כ"ו 9-11). שליטה מדינית על חלק משמעותי ממרחביה של סוריה כיום, עבר הירדן המזרחי, שפלת החוף הדרומי ועד גבול מצרים (מלכים ב' י"ד 25). קיים שעבוד מוחלט של כל עמי האזור, המחויבים בנתינת מנחות כסף ומסים גבוהים למערכת השלטון בישראל וביהודה. באותם ימים עמוס לא נרתע לתקוף מנהיגים: "הַהוֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ". (עמוס, ה' 7). העוצמה הכלכלית סככה על שכבה צרה ולא חלחלה אל החברה. שכבה צרה זו נתפסה בעיני עמוס כ"פָּרוֹת הַבָּשָׁן ... הָעוֹשְׁקוֹת דַּלִּים", היא אופיינה באורח חיים, שעלה על שרטון של הסתאבות והתבהמות - "...הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה" (שם ד' 1), ובהתנכרות מוחלטת להון האנושי של החברה, שאותו ניתן לנשל אפילו עבור חוב של זוג נעליים. "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם" (שם ב' 6). קשה היה לעמוס לדבר סרה בעם שאהבתו אליו בערה בעצמותיו: "מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטָן הוּא" (שם ז' 2-5), מתוך כאב ואהבה רבה לעמו השמיע מסרים, שנדחו על-ידי "שַׁאֲנָנִים בְּצִיּוֹן וּבוֹטְחִים בְּהַר שׁוֹמְרוֹן". (שם ו' 1). ניכרים פצעי אוהב של עמוס, ששלח מלים קשות לכתובתם של "הַשּוֹכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן, סְרוּחִים עַל עֲרִישׁוֹתָם וְאוֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹך מַרְבֵּק". (שם ו' 4) שוכבים... סרוחים... בקיסריה כיום. הנוקד, בולס השקמים והבוקר הוא עבורנו האושפיז, שהקדיש את חייו לשליחות למען חברה, המושתתת על אדנים של צדק חברתי. לחם למען חברה ללא ניכור מעמדי. נביא שלא חשש להתמודד עם גילויי לאומנות בוטה של "אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ" והעביר את רעיון הבחירה באש צולבת של ביקורת נוקבת - "הֲלֹא כִּבְנֵי כֻּשִּׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְרָאֵל" ההבדל הוא בכך ש"אֶת יִשְׁרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, פְּלִישְׁתִים מִכַּפְתּוֹר וְאָרָם מִקִּיר" ( שם ט' 7). אמירה אמיצה נגד תחושת "אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ" נאמרה למרות ביטויי התרסה בוטה ואי אמונה גלויה כלפי דבריו. מצער, שנבואותיו נדחו על-ידי שאננות ויוהרה של הנהגה מדושנת במציאות חיים בה קיימת כפיפות כנועה של עמי האזור. עמוס הוא האושפיז שלנו, שבאומץ יצא נגד קוטביות מעמדית, שהעמידה מצד אחד עלית אמידה ומנגד הון אנושי חבוט. אנחנו מעריצים את איש האדמה הנוקד, הבוקר והבולס שקמים, שיצא לחזית המאבק החברתי ונגד נגע ההתנשאות הלאומנית. אנחנו מאחלים לכולנו, שעולם הערכים, שהסעיר את עמוס, יהיה האושפיז בסוכתה של החברה בישראל בחג סוכות. כשם שהנביא עמוס דחה על הסף אמירה של שררה שולטת והמון מוסת - "חוֹזֶה לֵךְ בְּרַח לֵך ...: (שם ז' 12), כן אנחנו מצווים לא לסגת מול התלהמות של המון מוסת. כשם שבן דורו מיכה המורשתי ויותר מאוחר הנביא ירמיהו היו נחושים ולא נרתעו מאמירות קשות כמו "בֵּן מָוֶת הָאִישׁ הַזֶּה", כך גם אנחנו חייבים להיות נחושים. אני נרגש, כשלא פעם עת יורים לעברי ולעבר רעייתי - "עוכרי ישראל, אוהבי ערבים", אני חש שלידי עומד האושפיז שלנו עמוס, שלעברו צעק לקקן של מנהיג מושחת: "חוֹזֶה לֵךְ בְּרַח..." והוא לא ברח! גם אנחנו לא נברח! כי אנחנו אוהבים את הבית שלנו - אנחנו אוהבים את מדינת ישראל. "אֵין לָנוּ אֶרֶץ אֲחֶרֶת, גָּם אִם אַדְמָתָהּ בּוֹעֶרֶת".