המדיום החזותי,אם הוא מוצלח,יש לו תהודה חזקה בקרב דעת הקהל כאשר יריב לוין, משפטן, בעל סכי עיניים, פוליטית וחברתית, ואנטיפת באופן אישי, בראיון ב"כאן 11" (28.9.2023) אומר שאילו יכל היה הוא היה מפטר את היועצת המשפטית של הממשלה. הוא לא רק מבטא את דעתו כמי שרואה עצמו נבחר על-ידי העם והיועצת היא "פקידה" שמונתה על-ידי ממשלה נבחרת. שר המשפטים מייצג ציבור רחב למדי שחושב שממשלה שנבחרת על-ידי העם - הריבון - היא ממשלה שיכולה לשלוט ללא מצרים כל עוד היא בשלטון, ואם תוחלף על-ידי ממשלה אחרת זה אמור באותה מידה לגבי הממשלה הנבחרת.
הוא אינו צופה תרחיש שממשלה כזאת תוסיף לשלוט לנצח, בזכות "רוב", כפי שקרה בגרמניה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. המפלגה הנאצית נבחרה על-ידי "הרוב" בבחירות, והוסיפה לשלוט כל עוד ממשלת הרייך הנאצי וה"פיהרר" שלטו בגרמניה וברובה של אירופה עד שהובסה על-ידי בעלות הברית. או בשיטה הסטליניסטית כשהשלטון נבחר שוב ושוב על-ידי רוב של 97.6% - עד שבסוף המאה ה-20 הוא קרס לתוך עצמו.
הציבור לא עוסק בהיסטוריה או שלא למד אותה. ביחסיו עם הזולת יש לו קריטריונים אחרים וביחסו לזר - אריתראי, ערבי ישראלי, פלשתיני או יריב פוליטי - הוא מצוייד בכלי מרכזי, אפילו לא ארגז כלים, כדי להתמודד עם התופעה - שנאה תהומית וכל הכרוך בה.
פרשנות הדמוקרטיה מול פשטות קמופקטית ועריצות הרוב ככה אובדת דמוקרטיה. המסרים של ביבי וחברי הממסד שלו הם קומפקטיים, פשוטים, תפיסים, חדים וחלקים. הם באים מצד תועמלן מתוחכם אל ציבור לא מתוחכם. שכן הסברת תהליכים דמוקרטיים היא מערכת דקויות, מהן היסטוריות, נסיבתיות, הגיוניות וקשות של תת-דעות, והסברים ומונחים משפטיים. לכן קל להסביר לעמך או לחלק ממנו מהו שלטון וקשה להסביר לו מה הם גבולות השלטון ומהי החלוקה בין הרשויות. הוא לא אוהב בלבולים. הנה כמה ציטוטים ומובאות בכול הקשור ל"שלטון הרוב":
"העם, אם הוא בוחר בחרות, חייב לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר משהוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של "עליונות המשפט" [מנחם בגין].
"אולם בעצם אין זה נכון כשישנה הזדהות עיוורת של הדמוקרטיה עם שלטון הרוב. רוצה לומר, בדמוקרטיה, גם רוב של 61, 70, 80 או אפילו יותר, לא יכול להצדיק, למשל, חוק שיאפשר למנוע מערבים ללמוד באוניברסיטה. שום רוב לא יצדיק זאת משום שהרוב בדמוקרטיה איננו כל יכול" [זאב ז'בוטינסקי].
"עיקר החשש הוא עריצות הרוב ומניפולציה של הציבור על-ידי השלטון. העובדה שבני אדם מתקבצים לכדי רוב אינה הופכת אותם סובלניים למיעוט, ולא מצטמצם הסיכוי כי הם יפעילו שלטון בלתי מוגבל וישתמשו בו לרעה כנגד המיעוט נטול הכוח. משמע, עצם היות הרוב מאמין בטענה מסוימת, אין זה אומר שהרוב צודק. ואם אינו צודק, בהכרח יפעיל את כוחו על המיעוט" [אלכסיס דה טוקוויל, 1905-1859], שנחשב כנביא של השוויון האזרחי, ערך שהתקבל בארה"ב בפרט ובמערב בכלל, לא רק על-ידי מפלגות השמאל אלא גם הימין.
בן מולדתו, צרפת, שקדם לו, ההוגה וההיסטוריון שארל מונסקיה (1750-1689) הוא זה שקבע כי הרעיון של הפרדת הרשויות - המחוקקת, המבצעת והשופטת - נועד להגביל את השלטון ולמנוע ריכוזיות יתר בידי שליט אחד. רק באמצעות הפרדת הרשויות הללו מהמערכת השלטונית. רק לפי שיטה זאת הרשויות תהיינה ניטרליות לחלוטין ולא תלויות ברשות הממשלה וזרועותיה, רק אז השיפוט, החקיקה והביצוע יהיה צודקים, מוסריים וישרים.
יהדות ודמוקרטיה גם במקורות שלנו כאשר האדון הכל יכול הוא אלוהים שבשמיים, המלכים השליטים עלי אדמות, בחסות אלוהים או בלי חסותו, לא זכו לחיסיון מצד נביאיי ישראל, לרבות הגדול שבהם "דוד המלך". ופרשני המקרא, התנאים והאמוראיים, אנשי המשנה והתלמוד, חלוקים כמעט בכול סוגיה ונושא. חשבתם פעם שבפזורה בעת החדשה לא היה ריכוז משמעותי של יהודים מבלי המפלגות והתנועות, לרבות בקרב הציבור החרדי?
בקהילה שלי בת עשרת אלפים איש היו המפלגות הבאות. מימין - הרווזיוניסטים, במרכז - הציונים הכלליים, הציונים הליברליים, המזרחי-דתי ציוני, הפועל המזרחי, אגודת ישראל החרדית, פועלי אגודת ישראל - החרדים השמאלניים, הבונד-תנועה שמאלית רדיקאלית והקומוניסטים. לאמור על כל אלף ומאה יהודים - מפלגה. בפולין מכורתי עם קהילה בת יותר משלושה מיליון לא הייתה תנועה שלא היה לה עיתון יהודי שהמטרה שלו הייתה לתת תהודה לאידאולוגיה שלה. תסיסה תקשורתית מגוונת שאין כמותה היום. תנועות אלה יובאו לארץ ישראל ממדינות טוטליטריות באירופה, באסיה ובאפריקה, והם הבסיס לדמוקרטיה בישראל. העריצות לסוגיה זרה לדת היהדות. ויש דין ויש דיין. אפילו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נתבע לדין תורה על-ידי הרב לוי יצחק מברדיצ'יב, "סניגורם של היהודים", גדול האדמו"רים במחצית המאה ה-18, על שהוא לא נוהג בצדק במאמיניו.
"בגידה בציונות והפניית עורף למסורת היהודית" חיזוק לתפיסה זאת מצאתי במאמר שהתפרסם (מרס 2023) ברשת "וויי-נט" על-ידי פרופסור נועם זוהרי. הוא מציין כי "המסורת העשירה של השלטון העצמי בקהילות היהודיות במשך מאות שנים הייתה שהקהילה היהודית התנהלה בדרך כלל במישור המקומי, ובמידה רבה הייתה דמוקרטית - חוקיה, שנקראו "תקנות", התקבלו בהכרעת הרוב.
אולם בשום מקום ובשום זמן לא הוקנתה לרוב סמכות בלתי מוגבלת. באופן חד-משמעי נדחה הרעיון שכוחו של הרוב כולל סמכות לחוקק "תקנה" המקדמת אינטרסים של קבוצת הרוב ועושקת את המיעוט, או אפילו חבר קהילה יחיד... והמסורת ההלכתית שללה בעקביות ובנחישות את עריצות הרוב".
והוא מוסיף: "עריצות הרוב היא רעיון אנטי-יהודי לא פחות משהיא רעיון אנטי-דמוקרטי. אין דבר יותר יהודי בדמוקרטיה הישראלית מאשר יכולתו - וחובתו - של בית המשפט לבחון את מעשי החקיקה של הרוב ולהגן לעומתם על זכויות היחיד והמיעוט".
וככה הוא מסכם חלק זה במאמר: ההפיכה המשטרית החותרת לבצר את עריצות הרוב נוגדת את מגילת העצמאות לא רק מפני שהיא הבטיחה שוויון ושותפות לכל אזרחי המדינה, אלא גם מפני שהיא הבטיחה להקים בארץ ישראל, בהמשך לחזון הנביאים, מדינה יהודית. אם ההפיכה תצליח חלילה, תהיה בכך בגידה בציונות והפניית עורף למסורת היהודית לדורותיה. כדמוקרט וכיהודי, אני מאמין ומתפלל שעצת רשע זו תופר ולא תקום".
כל הנאמר לעיל, ונאמר מנקודת ראות ליברלית חילונית, ונקודת ראות דתית נאורה, הוא צרור של נימוקים שיפים למי שמשוכנע או כמעט משוכנע. הם לצערי לא מדברים אל ציבורים רחבים, ולעתים אף מקוממים אותו, בין אם נבין או לא נבין את הסיבה. ככלל, הציבור, או נקרא לזה "ההמון" לא במשמעות הכמותית, הוא בלתי צפוי יותר מסערה ביום בהיר. הוא לעתים ייצור מוזר שגם אם אתה מכיר במהות הבעיה, אין לך את הכלים לטפל בה. לכן הגישה הפשטנית, ש"אתם בחרתם בנו ורציתם בנו ובזכותכם אנו שולטים" היא הרווחת בקרב ציבור זה. ואתו נמנים לא מעטים מקרב הדור הצעיר ולאו-דווקא חברי "עוצמה יהודית". צעירים נוטים לקיצוניות ובן-גביר מדבר אליהם.
כוחו של סרט לפיכך עם כל החשיבות העליונה שיש להפגנות ולמחאות נגד ממשלת זדון זאת, המארגנים חייבים לתת את הדעת על כלי אחר, כלי שונה אך עוצמתי. הכלי החזותי. הטלוויזיה והקולנוע בימינו מסוגלים להיות יעילים מאוד ביצירת דעת קהל. המציאות שבה אנו חיים והאמצעים שבהם אנו משתמשים כדי לעצב אותה יכולים להשפיע על אנשים. בייחוד תוך ציון ההשלכות ההיסטוריות של שגיונות אותו ממסד שעושה הכל כדי להרוס את הדמוקרטיה.
בנקודה זאת אני מבקש להתעכב כדי להצביע על כוחו של סרט, אומנם תיעודי, ובמסגרת סידרה מעולה - "האחת" על טייסת הפנטום 201 במלחמת יום הכיפורים. זאת סידרה תיעודית ב"כאן 11", התאגיד הציבורי שרכש לו מקום מכובד מאוד של צפייה בסדרות שלו, ביניהם ברמה בינלאומית. אני מניח ש"האחת" מוכר לקוראים. הוא זכה לאחוזי צפייה גבוהים מאוד בארץ ומי שלא צפה מומלץ מאוד שיעשה זאת.
מתוך שפע של מרואיינים, בעיקר מקרב הטייסת, מי שמאוד בולט בעיני הוא גיל רגב. הוא מלווה את כל הפרקים בצורה מדהימה, של האירועים כפי שקרו וכפי שהוא זוכר אותם לרבות הנסיבות, וכפי שהוא מפענח אותם במציאות - במידה בלתי רגילה של כושר ביטוי רהוט, תבונה, יושר והרבה רגישות. יש שם הרבה כוכבים אבל הוא לדעתי הנוצץ שבהם. ובגללו ראיתי את פרק 4, האחרון בסידרה, פעמיים. ואם היו לי דמעות בעיניים בצפייה הראשונה, בשנייה בכיתי.
טייס קרב מצטיין, שהגיע לפיקוד הבכיר ביותר בצה"ל למעט הרמטכ"ל, אומר לסימה קדמון המראיינת מה הוא יאמר לנכד שלו כשיגדל. ""כשאני אומר לנכד לא טוב למות למען ארצנו, אני מתכוון לזה. כי ארצי, ארצנו, שינתה את פניה, סימה. זאת לא הארץ כשהמראנו אז. דברים השתנו. המדינה הזו, לא ברור מה נכון ומה לא. מה אמת ומה שקר. מה ראוי ומה לא ראוי. תלוי את מי אתה שואל ואין בושה. אין. אם אבדה הבושה אז למי אני נלחם? לטובת מה אני נלחם? על איזה גבולות אני מגן היום"? אם כבר - טוב לחיות למען השלום.
אם גיל רגב בכה בנשמתו, בסיכום 71 שנות חייו על מה שקרה למדינה, אני הוספתי לזה עוד חצי יובל. שכן אני, שורד שואה, זכיתי לקחת חלק, ולו זעיר, בהקמת המדינה, במלחמה על עצמאותה, הייתי עד לשגשוגה ולהתפתחותה האדירה והנה המדינה הנפלאה שלי - שוקעת. אז בכיתי.
וזה כוחו של סרט. אם הוא מצליח, הוא מעלה את מפלס הרגש עד שזה עולה על גדותיו. בישראל, בימינו יש שפע של יוצרים - תסריטאים, במאים, מפיקים, שהם לא רק מבריקים ברמה הלאומית אלא מעולים ברמה הבינלאומית, ואין צורך להביא דוגמאות. יש להציב לפניהם אתגר חדש. הצלת הדמוקרטיה. סרט כזה, רצוי דרמה, שבמרכזה כמה כוכבים פופולריים, ולא סרט תעודי, הוא אמצעי דרמטי לדבר אל הציבור, בכול הרמות ומכול שדרות העם. בייחוד מדובר בדור הצעיר שהאמצעי החזותי הוא המדיום שהוא רגיל לו. איך אמרנו seeing is believing - לראות זה להאמין. ראו את "המפלצת" על מסכים גדולים ב"סינמה סיטי".