אלוהים ברא את העולם רק לתכלית אחת - לְטוֹב. ביום הראשון לבריאה רק אחרי שראה ובחן אלוהים "אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", רק לאחר הראייה והבחינה "וַיַּבְדֵל אֱלוֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ". לתכלית שכולה טוב ברא אלוהים ביום השישי למלאכת הבריאה "אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרא אוֹתָם" (בראשית פרק א' פסוק כ"ז). התכלית של יישום הַטּוֹב חוזרת ונשנית בכל יום של בריאה. כשיום אחד, ביום השני של הבריאה, המילה המציינת את הטוב לא נאמרה, הרי למחרת, ביום השלישי של הבריאה, חזרה ונשנתה התכלית של יישום הטוב פעמיים. לאור נקודת המוצא, שנברא עולם לתכלית, בה יבואו לידי מיצוי כל מה שכלול במשמעות המילה טוֹב, אני מבקש לעורר שיח ושיג מדוע אנו עדים לכישלון מעציב של אלוהים בתיאור הכואב בפרשה בפרק ד' פסוקים ד' ה': "וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה ליהוה. וְהֶבֶל הֵבִיא מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ ... וַיִּשַׁע יהוה אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וּמִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה..." לצערי, העדפת מה שיבוא בהמשך - העדפת בשר שחוט של בעל חיים בחוקי הקורבן, הפרוסים בספר התורה, על פני פרי האדמה היא כשל מחפיר. זו העדפה מאוד מצערת. את ההמשך אנחנו רואים בשלל חוקי הקורבנות בספרי התורה כולל חגים, שכואב לי לקרוא אותם, דוגמה כואבת פרוסה בפנינו בספר "ויקרא", פרק ו', פסוקים י"ז כ' - "וַיְּדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בְּמָקוֹם אֲשר תִּשָּׁחֵט הָעוֹלָה, תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יהוה ... כָּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׁרָהּ יְקֻדָּשׁ". קשה לי לקבל מתן קדושה לאדם, שנגע בבשר של בעל חיים שנשחט. אני מייחל, שהפולחן יעדיף את מתן הקדושה לאדם, שידו נגעה בפרי האדמה הנקי והרחוץ ולא בבעל חיים שנקטפו חייו ונשחט, הגם שהשחיטה בוצעה על-פי חוקי התורה. אוֹדֶה, שֶׁיֵּש לִי הָעֲדָפָה לַמִּנְחָה, שֶׁהִיא מִפְּרִי הָאֲדָמָה עַל פְּנֵי מִנְחָה שֶׁכְּרוּכָה בִּשְׁחִיטַת בַּעַל חַיִּים. אוֹדֶה, שֶׁאֲנִי מַעֲדִיף מִנְחָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֶת הָעִדּוּן וְהַיּוֹפִי שֶׁל פְּרִי הָאֲדָמָה עַל פְּּנֵי מִנְחָה, שֶׁכְּרוּכָה בְּסֵבֶל שֶׁל בַּעַל חַיִּים מְדַמֵּם בְּעֵת שְׁחִיטָתוֹ. קשה לי לקבל את ההכרעה האלוקית ששעתה "אֶל-הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ", מנחה שהייתה "מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ". קשה לי לקבל את ההמשך, כמתואר בספר "ויקרא", פרק ז', פסוקים א'-ה': "בְּמָקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת-הָעוֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת-הָאָשָׁם וְאֶת-דָּמוֹ יִזְרוֹק עַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב... וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן ... וְהִקְטִיר אוֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבָּחָה אֲשֶׁר ליהוה..." אני מבקש לסיים את השיח והשיג שלי עם הפרשה הראשונה, פרשת "בראשית", הפותחת את הקריאה בתורה, תוך כדי התמודדות עם הכתוב בפרשה בפרק ד' פסוקים ג'-ה'. אני מבקש להתריס נגד גילויי העדפת מנחת בעלי חיים עקודים, ובמיוחד להתריס נגד ההמשך המכאיב, שהתפתח בתורת ישראל, המתיר הקרבת קורבנות של בעלי חיים במעמדים פולחניים רבים. קשה לי לקבל קורבן הכרוך בנטילת חיים מבעל חיים בעת ציון חג ומועד בישראל. את התרסתי אני מביא בשיר "לוּ הָיִיתָ שׁוֹעֶה", שפורסם בספרי "אַסְפָן שֶׁל שָׁלוֹם" בהוצאת "ספרי עיתון 77" בשנת 2013. לוּ הָיִיתָ שׁוֹעֶה אֱלוֹהִים, לוּ הָיִיתָ שׁוֹעֶה לְמִנְחָתוֹ שֶׁל קַיִן קָרְבָּנֵנוּ הָיָה מִפְּרִי הָאֲדָמָה - קָרְבָּן יָרֹק קָרְבַּן חַיִּים וּצְמִיחָה, אֲבָל אַתָּה הוּא זֶה שֶׁשָּׁעִיתָ לְמִנְחָתוֹ שֶׁל הֶבָל וְקָרְבָּנֵנוּ עַד הַיּוֹם מִן הַבָּשָׁר וּמִן הַדָּם - קָרְבַּן אָדָם קָרְבַַּן שְׁכוֹל וְאַלְמוֹן.