לילה, השקט ברחובות מקפיא, תחושת יום הכיפורים במוצאי שמחת תורה, ספרי התורה ספונים בארונות הקודש בבתי הכנסת החשוכים, רחובה של עיר ריקה, אין תהלוכה, אין שירים וריקודים, אין מחיצות, כל המחיצות נפלו מעוצמת הדמעות החמות והכואבות.
לילה, כולם ערים בחדריהם, מהקיר המשותף עם השכנים היקרים נשמעים קולות של פרשנים, שדרנים, כתבים, כבר אחת אחר חצות. אני מציע להניח את הראש על הכר וללכת לישון תוך הבטחה שאותיר אצלי את "הגל הפתוח הבטוח", הגל שתמיד הספיק למשפחתי ללון בבטחה ובשמחה, הפעם לא.
הפעם זרמי הכאב ועומק החרדה אינם נותנים מנוח ואינם מסתפקים "בגל הפתוח והבטוח". הלילה גברת אימה ואדון פחד שולטים בבית, כולנו ערים, מעסיקים עצמנו בניהול החששות וההרהורים ובמיגור מחשבות רעות אי-אי אי-אי אי, המבקשות להסתנן למוחנו.
אני ממשש את השבר, חש את החרדה, רואה את המחשבות הסוערות, המאיימות להתפרץ, חש בזעם, מרגיש את העלבון ומעל הכל מזהה את עננת חוסר האונים, חוסר הוודאות, חוסר הביטחון. שוב בודקים שהדלת נעולה, מוודאים שכל החלונות סגורים, כל אוושת עלה מקפיצה, כל רוח קלה מחרידה, הכל כל כך שביר, ורק פרקי התהלים ביחד, רק האמונה הגדולה נוסכת בנו כוח.
עוד מעט ארבע לפנות בוקר, העיניים ממאנות להיעצם, כל אחד ומחשבותיו אותן הוא נושא ושומר לעצמו. חמש לפנות בוקר, אפילו רעש משאית עובדי האשפה אינו נשמע, גם גרירת עגלת אוסף הבקבוקים שעלה ממולדובה ואין איש יודע את שמו נעלמה, שקט מקפיא.
יצאתי חרש להתפלל שחרית, מרחף עד לרכב כדי שלא להעיר את הנרדמים לרגע, הרחובות ריקים. מכל קיר, לוח מודעות ופינה מביטים בך פוליטיקאים המבקשים את אמונך, בבית הכנסת המלא בכל אשמורת בוקר נמצאים מעטים, רבים התגייסו, רבים ספונים בביתם חרדים מהלא נודע, רבים חשים בדידות מעיקה. בשובי הופתעתי לגלות שמששת הפרלמנטים הקבועים בבית הקפה במרכז העיר לא נראה אף לא פרלמנט אחד, השמשיות סגורות, חתולי הרחוב הנהנים משיירי המזון של הסועדים נותרו רעבים הבוקר.
פתחתי אט את דלת הבית ומולי רעייתי וילדיי, עיניהם טרוטות ושקיות מכסות תחתיהן מחוסר שינה. הבטחתי לעצמי כי זו העת להזרמת חמצן מעורר, חמצן החיים, חמצן מרים מורל, חמצן עם נוגדני תסכול וייאוש. דרשנו בשלום כל אחד, ואז אמרה בתי שלא עצמה עין הלילה כלל וכלל: "אני לא רוצה עיניים, לא רוצה אוזניים, מפחדת לפתוח את הסלולרי לראות את המספרים, את התמונות, לשמוע, לא רוצה עיניים, לא רוצה אוזניים".
ניסיתי לדבר את הרגשות ומהר מאוד הבנתי שאין פניות רגשית לשוחח על המלחמה שפרצה בסערה לחיינו ביום אחד בחג שמחת תורה. אספנו פירורי אוויר, שאפנו לקרבנו לוגים של הכלה, ספיגה ושיתפתי אותם בהחלטתי להתנדב בכל מקום בו אוכל להועיל ולפנות אדם למשימות חשובות יותר. פניתי בצאת החג למרכז המתנדבים הצבאי ולאחר דקות התשה ארוכות נכנעתי, פניתי למשטרת ישראל וגם שם נוידתי מאחד לשני, ואין מלכותו של זה נוגעת בזה, פניתי לחברי רכז מתנדבים עירוני, מי יודע אולי ממנו תבוא הישועה.
הבן שלח תמונה מהחזית, מוכן לקרב, הווצאפ המשפחתי האישי התעורר, לבבות, ברכות, איחולים ותפילות סביב תמונה זו. שתינו נס קפה של שחרית, כולם סרבני ארוחת בוקר ופנינו בתוך הבית פנימה איש איש לעיסוקו, להרהוריו למחשבותיו.
ברדיו החלו בפרסום מקבצי שמות החללים, הלב מתכווץ. סרט נע של שמות, כל אחד עולם ומלואו, שם רודף שם, תחושת יום הזיכרון אפפה את הבית, העיניים שוב מלאו דמעות אל מול העלומים שנקטפו בטרם עת. בין השמות שהוקראו בלט שם המצלצל מוכר, נעמה בוני, בוני שם כל כך ייחודי, אמה יעל, מורה ותיקה ומוערכת, נעמה שלה רק בת 19, חגגה יומיים לפני רציחתה את יום הולדתה ה-19, נעמה בוני, אחת מתוך מאות חללים היגון והשכול לבש פנים, לבש חיים שהיו ואינם.
שוב ההתכנסות פנימה, שוב השתבללות הרגשית, שוב השתיקות, שוב הדמעות המציפות, חוזרים להסכם הראשון, פחות מסכים, יותר עיסוקים ושיח פנימי, התבוננות. יום שני למלחמה, קיבלתי החלטה לא להתגלח במשך שבעה ימים כאות אבל על האחים והאחיות הנרצחים, קראתי את תפילת ה"קדיש" לעילוי נשמתם, הוצאתי את דגליי ישראל השמורים ברכבי ליום העצמאות וליום ירושלים כדי להניפם על הרכב כמו לזעוק: "עם ישראל חי, עדיין חי, לא תשמידו אותנו כל כך מהר".
הזמן חולף במהירות מסחררת, משהו באווירה משתנה, כעוף החול מתחילים סרטוני אהבה ואחדות לרומם את הנפש ולפתוח את הלבבות. עם ישראל בתפארתו, מחוות, יוזמות, ליווי הלוחמים, דגלי ישראל בידיים, ההמנון מושר בקול גדול, הדמעות נקוות, אט אט אנו חוזרים אל השורש, אל היסוד, אל ה-יחד, אט אט מחלחלת המחשבה הבהירה שלמרות הכל ואף על-פי כן, אחים אנחנו.
עוד מעט ירד הערב, רשימת הנרצחים ממלאת את המכשיר הסלולרי, זהו היום השני בו אנו מצליחים לא להביט בטלוויזיה, לא להיצמד למסכים, לברור את הבר מן התבן ולהרגיע את הנפש הסוערה. וללא הכנה מכה בי כברק ההבנה שמה שהיה לא יהיה עוד, ההבנה על מהות הפרופורציה בחיינו, על האבנים הגדולות באמת ועל אבני החצץ, על קדושת החיים ועל אהבת האדם.
"אבא אתה שוקע", מחייך אליי בני, כל כך שמחתי על החיוך הקטן הראשון שצץ בזווית פיו מאז היוודע האסון הנורא. ניעורתי באחת, ביתי המחנכת הזכירה: "צריך גלגל, אבא גלגל", עכשיו כבר שב הסומק ללחיי, כמו טרומפלדור, עם יד אחת ואמונה גדולה המשכתי את השיח הער: "טוב חיוך בעד עמינו".
משהו באוויר נהייה רך יותר, הלסתות השתחררו, זווית הפה התעגלה, לארוחת הערב כולם הגיעו, מנסים לאכול משהו קל. ואז נשמעה התנעת האופנוע מבחוץ ולב כולם פעם בחוזקה, הפחד והחרדה לא הלכו לשום מקום. הכנו את הממ"ד, מי יודע מה ילד יום בגבול הצפוני, הכנו שישיית מים, מעט מזון "יבש", על כל צרה שלא תבוא ונראה לדאבון הלב שבא תבוא.
ערב, רעייתי ואני מסכמים ומעבדים את הקורות אותנו היום, הכאב אינו מרפה אך רסיסים של אור חיים חודרים לתוכנו, מאירים את האפלה הגדולה בה אנו שרויים. יצאתי לשאוף אוויר, הגברת סתורת שיער הפלטינה יצאה לטייל עם כלבתה האהובה אשר הייתה למותג שכונתי בהיותה הכלבה האלופה הרוקדת על שתי רגליה לשירת הגברת סתורת שיער הפלטינה, הפעם הלכה זו על ארבע, מבוהלת אף היא.
מחר יום חדש, יום שלישי למלחמה, המכשיר הסלולרי מתפוצץ מסרטוני אהבה לצבא, מאזרחים האוספים תרומות ומאלו המחלקים אותם, עוד מעט חצות, "יחד ננצח, היה כבר לצמד מילים המאפיינות את הימים הללו, יחד סוף-סוף נעצום הלילה עיניים, יחד אנחנו חיים, יחד נתעורר ליום חדש במציאות של חוסר ודאות.