המשורר בלפור חקק כתב מדם ליבו את השיר "משא הדם". במאמרי הקודם ניתחתי את חלקו הראשון של השיר ובמאמר זה - המשך ניתוח השיר. משא הדם / בלפור חקק וְרָאִיתִי אֲבוֹתַי וְיָרֵאתִי זִיו הוֹדָם וְכָרַעְתִּי מִשֵּׂאת מַשָּׂא הַדָּם. וָאֹמַר אֲנִי יָרֵא אֶת הַגַּחֶלֶת. וָאֶקְרָא לֹא אֶשְׁתֶּה אֶת הַמַּיִם. וְעָבְרָה בִּי הָרוּחַ שֶׁנָּפְחָה בָּאֵשׁ וּבָעֲרוּ רֵאוֹתַי כְּמַפּוּחַ גּוֹאֵשׁ. וְרָאִיתִי אָז שֶׁהַמֵּתִים עוֹדָם וְנָפַלְתִּי אָז מִצַּעֲקַת הַדָּם. וּבָאוּ מֵתַי וּבָאוּ אַחַי מֵאֶרֶץ הַדָּם וְלָחֲשׁוּ בַּחֲרָדָה: אֵיךְ לֹא תִּשָּׂא מַשָּׂא הַדָּם. וְהָיְתָה לְחִישָׁתָם כְּצַעֲקָהּ כְּבֵדָה. וּבָאָה אֶל שְׂפָתַי הַגַּחֶלֶת הַלַּחָה וּבָאָה אֶל שְׂפָתַי מְאֵרַת הַמַּיִם. וְשָׁכְחוּ שְׂפָתַי אֶת הָאַהֲבָה וְהַבְּרָכָה וְשָׁכְרוּ שְׂפָתַי הַצְּרוּבוֹת כַּיַּיִן. וְלֹא יָדַעְתִּי אִם הָיְתָה בִּי יָדִי אִם נָגְעָה בַּמַּיִם וּבַגַּחֶלֶת. שָׁאַפְתִּי הַמְּאֵרָה כְּרֵיחַ נְרָדִים שָׂרַפְתִּי שְׂפָתַי נִקְדָּשׁ בְּאֵלֶם. וְאָמַרְתִּי: אֶשָּׂא. וְקָרָאתִי: הִנְנִי אֶשָּׂא. אֶשָּׂא הַמַּשָּׂא אִישׁוֹנַי עֲלוּפִים בָּרָק. אֲדוֹנַי שְׂפָתַי תִּבְקַע וּפִי יִצְעַק. מתוך: ואז בקץ היוחסין, 1987

נטל הירושה, נטל השליחות

האבות מפקידים שליחות בידיו של המשורר בלפור חקק: לשורר את הדברים שקרו בפרהוד בעירק בשנת תש"א (1941), שלא יימחו מהזיכרון.

חלק 2:

המשורר מתאר את שאירע לו במעמד ההקדשה ואת תחושותיו וחששותיו. "וְרָאִיתִי אֲבוֹתַי וְיָרֵאתִי זִיו הוֹדָם" ראיתי את האבות והבנתי שהם אבותי, חשתי יראת כבוד מפניהם. היה להם אור "זיו" וגם הוד. כאן כתב "זיו" ובחלק 1 כתב "בְּנֹגַהּ הוֹדָם". "וְכָרַעְתִּי מִשֵּׂאת מַשָּׂא הַדָּם". חשתי שאני כורע תחת הנטל ואיני מצליח לשאת עלי את משא הדם. התנגדות המשורר: "וָאֹמַר: אֲנִי יָרֵא אֶת הַגַּחֶלֶת" חלק זה משלים את החלק הראשון בו נאמרו דברי האבות, אך לא ידענו מה הייתה תגובת המשורר. המשורר כותב שאמר ("וָאֹמַר=אמרתי, ו' ההיפוך הופכת את הפועל מעתיד לזמן עבר) שהוא פוחד מהגחלת. שאלה למחשבה: מדוע פחד המשורר מהגחלת? הצעת תשובה: הגחלת מסמלת את האש שעליו להכניס לתוכו כשהיא מעורבבת עם המים. בעקבות זאת ייתכן שיחוש בעירה פנימית והכרח לומר את הדברים הנאמרים לו מאבותיו כדי שיעבירם לאנשים. הדברים עשויים להיות קשים מאוד ומכאיבים לו עצמו וגם לציבור שאולי לא ירצה להאזין לו. אולי אף יפגעו בו כפי שנהגו בירמיהו הנביא, כאשר לא רצו לשמוע את נבואות החורבן שלו. ירמיהו הנביא אמר: "וְאָמַרְתִּי 'לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ!' וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי, וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל" (ירמיהו כ', ט'). המלבי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר) פירש שהנביא ירמיהו רצה לא לזכור את הנבואות שהאל אמר לו בעבר, ולא לדבר עוד בשם ה' בעתיד. אבל נבצר ממנו לעשות זאת. דבר ה' היה בליבו ובעצמותיו כמו אש בוערת והוא חש כורח לנבא. "וָאֶקְרָא: לֹא אֶשְׁתֶּה אֶת הַמַּיִם". המשורר קרא בקול (האות ו' במילה "ואקרא" היא ו' ההיפוך) שהוא מתנגד לדברי האבות. הוא לא רצה לקבל עליו את השליחות, וכדי להימנע ממנה אמר שלא ישתה את המים. הוא חשב שיוכל לא לקבל על עצמו את התפקיד כמו נביאים שלא רצו למלא את שליחותם: משה העלה טיעונים שונים מדוע לדעתו אינו מתאים לתפקיד, ירמיהו אמר שהוא נער ואינו יודע לדבר, יונה הנביא ניסה לברוח מהצורך לנבא לתושבי נינוֵה, אך הם לא יכלו להימלט משליחותם ונאלצו לנבא. המהפך: קרה דבר-מה שגרם לו לשנות את התייחסותו ולהסכים לקבל את השליחות. כמו שלנביאים היה "כורח הנבואה" וגם כשלא רצו לנבא נאלצו לעשות זאת: "וְעָבְרָה בִּי הָרוּחַ שֶׁנָּפְחָה בָּאֵשׁ וּבָעֲרוּ רֵאוֹתַי כְּמַפּוּחַ גּוֹאֵשׁ". שיר זה הוא מעין הקדשת המשורר לנביא. עברה בו רוח שיכולה להיות רוח קדושה, רוח הנבואה. הרוח של העם היהודי שעוברת מדור לדור, הרוח שמגבירה את האש של האמונה. המשורר חש שריאותיו בערו "כְּמַפּוּחַ גּוֹאֵשׁ" כפי שהאבות אמרו לו בחלק 1 "שָׂא אֶת אֲשֶׁר בְּפִיךָ כְּמַפּוּחַ". בלפור חקק המציא מילה "גואש" באות א' שנקראת בטבעיות כאילו היא מילה מוּכּרת. טוב עשה בהמירו את המילה "גועש" באות ע' במילה "גּוֹאֵשׁ" באות א' בה יש את ההברה "אֵשׁ" שהיא אחת מהמילים המנחות בשיר זה. "גּוֹאֵשׁ" בהיפוך אותיות יוצרת את המילה "שואג" המתאימה לכך שעל המשורר לספר ואף לומר בקול רם כדי שישמעו כולם וידעו על הדם שנשפך. בשיר הוזכרה הצעקה בחלק 1: "אַל תִּכְבֶּה צַעֲקַת הַדָּם" ובחלק 2: "וְנָפַלְתִּי אָז מִצַּעֲקַת הַדָּם", "וְהָיְתָה לְחִישָׁתָם כְּצַעֲקָהּ כְּבֵדָה" והמילה החותמת את השיר היא "יִצְעַק". "וְרָאִיתִי אָז שֶׁהַמֵּתִים עוֹדָם" המשורר הבין (אין הכוונה דווקא לראייה פיסית אלא לראייה בעיני רוחו, להבנה) שמשא הדם לא הסתיים ו"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". "וְנָפַלְתִּי אָז מִצַּעֲקַת הַדָּם". המשורר עושה האנשה לדם, כביכול הדם צועק. "וּבָאוּ מֵתַי וּבָאוּ אַחַי מֵאֶרֶץ הַדָּם" המשורר חש שהמתים עליהם כתב קודם באופן כללי "שֶׁהַמֵּתִים עוֹדָם", שייכים אליו. הם המתים שלו "מֵתַי" ואף קרובי משפחה "אַחַי" הם באו "מֵאֶרֶץ הַדָּם". ייתכן שבלפור חקק בחר במילה "אַחַי" הכתובה בתורה בקשר לנביא: "נָבִיא אָקִים לָהֶם (לבני ישראל) מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ (כמו משה רבנו) וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים י"ח, י"ח). ה' בוחר מי יהיה הנביא ועל הנבחר למלא את תפקידו ולומר את דבר ה' לעם. "וְלָחֲשׁוּ בַּחֲרָדָה: אֵיךְ לֹא תִּשָּׂא מַשָּׂא הַדָּם". המשורר מדמיין שהמתים שואלים אותו בחרדה: "אֵיךְ" יכול להיות ש"לֹא תִּשָּׂא מַשָּׂא הַדָּם". "וְהָיְתָה לְחִישָׁתָם כְּצַעֲקָהּ כְּבֵדָה". קרוביו המתים לחשו, אך אפשר לחוש שהם גוערים בו. יהיה זה לא תקין אם לא יעמיס על עצמו את משא הדם. המשורר נענה לקריאה והסכים לקבל את השליחות. אולי לקח את הגחלת, ערבב אותה במים ושתה זאת כפי שנאמר לו לעשות בחלק 1, אך לפחות ברור שהגחלת וגם המים המאוררים נגעו בשפתיו. לא כתוב רק "וּבָאָה אֶל שְׂפָתַי הַגַּחֶלֶת" אלא מודגש שהיא לחה וכך הקורא מבין שהגחלת עורבבה במים כפי שהאבות אמרו למשורר לעשות. מעתה השפה בה הוא משתמש לכתיבת שירים תהיה ספוגה בכל האש והרוח הקיימות לאורך ההיסטוריה היהודית. "וּבָאָה אֶל שְׂפָתַי הַגַּחֶלֶת הַלַּחָה וּבָאָה אֶל שְׂפָתַי מְאֵרַת הַמַּיִם". בפרק ו' בישעיהו שרבים מחשיבים אותו כפרק הקדשתו לנביא, המלאך נגע בשפתיו עם גחלת כדי לנקות את פיו מחטא המילים שאמר על עצמו "כּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי" ועל עם ישראל "וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב" (ישעיהו ו', ה'): "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים (=המלאכים) וּבְיָדוֹ רִצְפָּה (=גחלת), בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ". המלאך נגע בגחלת בשפתיו של הנביא וטיהר אותו במעשה סמלי זה. כתוצאה מנגיעת הגחלת בשפתי המשורר הוא חש שחלו אצלו שינויים: "וְשָׁכְחוּ שְׂפָתַי אֶת הָאַהֲבָה וְהַבְּרָכָה וְשָׁכְרוּ שְׂפָתַי הַצְּרוּבוֹת כַּיַּיִן". המשורר חש שקודם למאורע זה יכול היה לכתוב על אהבה וברכה, ועתה בא בקרבו כל העצב על הצרות שאירעו לעם ישראל. כביכול שפתיו שכחו לומר דברים טובים ושמחים ולכתוב עליהם. שפתיו שנצרבו מהגחלת נהיו כאיש שנעשה שיכור עקב שתיית יין. אולי הכוונה לכך שהמשורר חש שקשה לו לדבר בשטף. אולי בבחינת "נכנס יין - יצא סוד" דווקא עתה יספר בשיריו על הסוד המשפחתי שנודע לו ולהרצל אחיו במקרה בהיותם בני 29 על רציחת שני אחיה של אימם סעידה ז"ל, בפרהוד שהיה בבגדד בשנת תש"א (1941). בשמה העברי של השנה: תש"א נחבאות המילים "מַשָּׂא" ו"אֵשׁ" שהן מילים מנחות בשיר. "וְלֹא יָדַעְתִּי אִם הָיְתָה בִּי יָדִי אִם נָגְעָה בַּמַּיִם וּבַגַּחֶלֶת". מעשה ההקדשה נעשה כבחלום, המשורר אינו יכול לומר בוודאות אם הוא ביצע עם הגחלת והמים את שנאמר לו על-ידי האבות לעשות. "שָׁאַפְתִּי הַמְּאֵרָה כְּרֵיחַ נְרָדִים" המארה נהייתה לו כריח טוב. הפועל "שָׁאַפְתִּי" מקבל במשפט זה משמעות כפולה: 1.שאיפה (כחלק מפעולת הנשימה) לקרבו של המשורר. 2.רצון שהקללה (=מארה) תהפוך לברכה, למשהו נעים כמו ריח של בשמים. נֵרְדְּ הוא צמח בֹּשֶׂם רֵיחָנִי שֶׁמוזכר בתנ"ך. "נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ" (שיר השירים א', י"ב). הוא אחד מהסממנים שמהם הוכנה הקטורת בבית המקדש. "שָׂרַפְתִּי שְׂפָתַי נִקְדָּשׁ בְּאֵלֶם". כשהשפה נשרפת מהגחלת הגיוני שהמשורר יחוש כאב, אך הוא חש קדושה. "וְאָמַרְתִּי: אֶשָּׂא". המשורר אומר בפיו "אשא". אני נוטל אל עצמי לשאת את משא הדם. "וְקָרָאתִי: הִנְנִי אֶשָּׂא". המשורר קרא בקול "הִנְנִי". מספר אישים בתנ"ך אמרו "הִנֵּנִי!" עוד טרם ידעו מה ייאמר להם ועד כמה יהיה כבד המשא: א. ה' קרא "אַבְרָהָם" - "וַיֹּאמֶר (אברהם): הִנֵּנִי!" (בראשית כ"ב, א') אני מוכן ומזומן לעשות כל שתאמר לי. אז אמר לו האל את הניסיון הקשה ביותר: להעלות לעולה את בנו האהוב יצחק. ב. יעקב אבינו קרא לבנו יוסף ולמרות שיוסף ידע שאחיו לא ביחסים טובים איתו כיבד את אביו ואמר לו "הִנֵּנִי!": "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ: הִנֵּנִי" (בראשית ל"ז, י"ג). ג. ה' חיפש שליח שינבא לעם ישראל, וישעיהו הנביא מיד התנדב באמירת "הִנְנִי!" מבלי שידע מה יהיה עליו לומר לעם: "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל ה’ אֹמֵר: אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ? וָאֹמַר: הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" (ישעיהו ו', ח'). "אֶשָּׂא הַמַּשָּׂא אִישׁוֹנַי עֲלוּפִים בָּרָק". האבות אמרו בחלק 1 של השיר: "שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא אִישׁוֹנֶיךָ מְכֻסִּים", גם אם דבריהם נשמעו תמוהים למשורר, הוא אומר שממילא לא יכול היה לראות כרגיל כי אישוניו כמו מעולפים מברק, מאור החיזיון. או עלופים=עטופים האותיות ל ו-ט' יכולות להתחלף זו בזו כי הן שייכות לאותה קבוצת אותיות שהגייתן בעזרת הלשון. אֲדוֹנַי שְׂפָתַי תִּבְקַע וּפִי יִצְעַק. משפט זה דומה לפסוק: "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהלים נ"א, י"ז) וגם שונה ממנו. המשורר מאמין באל, פונה אליו ומבקש שיבקע, יפתח את שפתיו ואז פיו ש"נִקְדָּשׁ בְּאֵלֶם" יוכל לצעוק את הכאב על הדם שנשפך. המשורר קיבל עליו את נטל הירושה, להיות המשך לדורות שקדמו לו. הוא קיבל עליו את השליחות לשורר את הפרעות שפקדו את קהילת בגדד בפרהוד. בעקבות שיר ההקדשה לשורר זאת, הוא כתב מחזור שירים רחב יריעה על הפרהוד. כל השירים נכללו בספר "ואז בקץ היוחסין". אני מקווה שביחד עם מילוי השליחות לשאת את "מַשָּׂא הַדָּם", אותה נטלו על עצמם בלפור וגם אחיו הרצל חקק, ישוררו גם על "הָאַהֲבָה וְהַבְּרָכָה" שיש במשפחותיהם ובעם ישראל.