אסון שמחת-תורה תשפ"ד הוא החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל, ומחייב מחשבה עמוקה לגבי המשך הדרך. בצבאות אחרים מחונכים הקצינים להיות קצינים וג'נטלמנים. כלומר, להתנהג באבירות. כך, למשל, מצפים, שיאמרו אמת, ויתפטרו אחרי שנכשלו כישלון חרוץ.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים התפטר סא"ל יונה בנדמן, ראש ענף מצרים (6) במחלקת המחקר באמ"ן - מהאחראים למחדל ההתרעה. למיטב ידיעתי, הוא היחיד שהתפטר בשל המחדל הזה. השאר - כולל רא"ל דוד אלעזר, הרמטכ"ל, אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן, ואלוף שמואל גונן-גורודיש, מפקד פיקוד הדרום - הודחו על-ידי ועדת אגרנט. בניגוד למיתוס השקרי, במלחמת יום הכיפורים היה, בעיקר, מחדל אג"מי חמור, ולצדו כשלו גם התחזוקה וניהול משאבי-האנוש בצה"ל.
לעומת זאת, כשהסתיימה התקיפה היפנית על פרל הרבור בתחילת דצמבר 1941, נכנס אדמירל האסבּאנד קימל, מפקד כוחות הים של ארצות-הברית בפרל הרבור ללשכתו, ופתח את מגירת המכתבים שלו. ראש לשכתו חשש שהאדמירל עומד לשלוף אקדח ולשים קץ לחייו. קימל לא התכוון לקפד את חייו, אלא הוציא ממעמקי מגירה תחתונה את דרגותיו הקודמות, והוריד את עצמו בדרגה מאדמירל של שלושה כוכבים לאדמירל של שני כוכבים. איש כבוד היה קימל, והבין, שכישלון כל כך חמור, שהיה באחריותו המלאה, אינו יכול לעבור לסדר היום.
צבאות מסוימים - לא צה"ל, כמובן - מטפחים את המודל של קצין-וג'נטלמן. זו מורשת, כמו מדי הייצוג הססגוניים מימים עברו, ימי האבירים, שיצאו לדו-קרב על עלבון, או אפילו על שמץ ממנו.
בצבאות מסוימים, מספרת האגדה, קצין שכשל בקרב, והמיט אסון על עוצבתו ועל חייליו, מסיים את הקרב בקיפוד חייו במו ידיו. יש אגדות, שגם מפקדים מסוימים בצה"ל עשו זאת. אגדה מקומית מספרת, שבמלחמת יום הכיפורים הוצמדו קציני מילואים בכירים ללוות את אלוף אלי זעירא ואת רא"ל דוד אלעזר כדי לסכל אפשרות שיתאבדו.
איני מעוניין שתתפתח תרבות חראקירי בצה"ל, אך איני סבור שיש מקום להמשך שירותו של מי שכשל, ולבטח אין סיבה לקדמו בדרגות. הנכשל צריך למִצער, לעזוב את המסלול הקרבי, ולהיכנס להקפאה עמוקה - "לרדת לספסל", בלשון הכדורסל. זה טוב לנו, זה טוב לו, וזה טוב לצבא.
הצורך המיותר בוועדות חקירה לו היו אנשי כבוד, מפקדי צה"ל בששת העשורים האחרונים, מאז מלחמת ששת הימים, עשורי הכישלונות והתבוסות, היו מתפטרים על-רקע ביצועיו המאכזבים מאוד של צבאנו, בלשון המעטה. כישלונותיהם חייבו את החיילים הפשוטים (חפ"שים) ואת הפיקוד הזוטר להציל את עם ישראל מידי הגנרלים שלו. כפי שמיוחס לאביגדור ינוש בן-גל, "היינו טיפשים, ולכן, היינו חייבים להיות גיבורים". אך לא, למרות ביצועיהם הכושלים בשדה הקרב, עלו קצינים בצה"ל בדרגה, קודמו לתפקידים בכירים, ואף נבחרו לרמטכ"לים.
כתוצאה מכך, נוצר הצורך בוועדות חקירה משפטיות שיעיפו ראשים. לצערי, אי-אפשר להיפטר מהנכשלים בכל דרך אחרת. למרות שאיני מאמין בוועדות חקירה, שאינן שוות את הכספים שיוציאו. עבודתן, רצונן הטוב ומחקריהן לשווא. הצבא, בפרט, שהרשות המבצעת, ככלל, לא יאמצו שמץ מהכתוב בדוחותיהן, כפי שאִתרע לדוחות קודמים.
זו אינה תאוות נקם לשמה, אלא רצון לטייב את המערכת, האמורה להגן עלינו ועל ריבונות המדינה, ושוב כשלה, כהרגלה. חוסר הקשר בין הצלחה מבצעית לבין קידום אישי מבטיח ירידה עצומה ברמת הצבא ובמוסריותו.
בעצם, במחשבה שנייה, מה רע בקצת רצון נקם ציבורי במי שדרדרו את המערכות, שהופקדו לשמור עליהן בשכר עתק? לעם, שראה את המפולת לנגד עיניו בזמן אמת, את אי-הכישרון המופגן לעומת המלל הגבוה, את ההבטחות השחצניות ואת מימושן הצולע ואת ההישגים התת-צנועים והמאופסים לעומת היוהרה והזחיחות, מגיע גם אותו הרגע של סיפוק נמוך לראות את הכושלים ואת המכשילים מסולקים מתפקידם בראש חוצות.
ל"התזת הראשים" אין כל ערך אם במקום המודחים נביא בעלי-כישלון נודעים. כך אתרע לנו אחרי מלחמת יום הכיפורים: במקום הרמטכ"ל אלעזר, שניהל בחוסר שכל ובחוסר מיומנות את המלחמה, הביאו בייבוא ישיר מוושינגטון את מרדכי גור, גנרל כושל שבאמתחתו כישלונות אדירים - החל מתפקודו כמג"ד בקרב המיתלה במלחמת סיני, דרך קרב נוקיב (מבצע "סנונית", מארס 1962) הכושל של חטיבת "גולני" בפיקודו ועד לניהולו השערורייתי של קרבות חטיבת מילואי הצנחנים 55 בירושלים במלחמת ששת הימים. כנראה, נבחר גור לתפקיד רמטכ"ל בגלל הישגיו בכתיבת ספרי ילדים, כיוון שכאיש צבא היה כישלון גמור.
להדיח מיד "אין מחליפים מפקד באמצע המלחמה" - שטות נוראה זו, הרוֹוחת בציבור, ומטופחת על-ידי הממסד הצבאי והביטחוני, תדרדר את צה"ל עוד יותר. וכידוע, כשמגיעים לשפל המדרגה מגלים, שיש עוד גרם מדרגות מטה.
הבריטים החליפו במלחמת העולם השנייה את גנרל קלוד ג'ון אייר אוֹקינלֶק, מפקד ארמיה 8 (שמשום-מה נקראת בארץ, "המחנה השמיני"), מאחר שלא הצליח לעצור את התקדמות פילדמרשל ארווין רומל בראש "קורפוס אפריקה" הגרמני מזרחה, לעבר מצרים. במקומו מונה פילדמרשל ברנרד לוּ מונטגומרי, שניהל את המערכה נגד רומל באי-כישרון ניכר, וקודם אחריה למפקד הבריטי העליון באירופה, ונכשל גם בתפקיד הזה.
גם בצבאנו הודחו מפקדים בעיצומם של קרבות, או של מערכות:
- יצחק רבין, מח"ט "הראל", הודח (בפעם השלישית במלחמה הקוממיות) במארס 1948, כשנכשל בקרבות על הדרך לירושלים, ובמקומו מונה יוספלה טבנקין.
- במלחמת סיני הודח אל"ם יהודה ואלך, מפקד אוגדה 38, עקב כישלון המתקפות על אבו עגילה.
- במערכה על אבו עגילה הודח אל"ם שמואל גוֹד̤ר (גורודצקי), מח"ט חי"ר מילואים 10 "הראל", בשל תפקוד חטיבתו, ואל"ם ישראל טל החליפו.
- במלחמת ששת הימים הודח אל"ם אלחנן סלע, מפקד חטיבת מילואי השריון 520 "הסוס הדוהר", כיוון שהתמהמה בהכנסת חטיבתו לקרב, ובמקומו מונה סא"ל יעקב ג'קי אבן, סגנו.
- לקראת סוף המבצע הכושל "תופת" בכראמה (מארס 1968) הודח אלוף עוזי נרקיס, מפקד פיקוד המרכז, ואלוף ישראל טל החליפו.
- במלחמת יום הכיפורים הודח, למעשה, שמואל גונן גורודיש, מפקד פיקוד הדרום, כשמינו מעליו את רא"ל (מיל') חיים בר לב למפקד חזית הדרום.
"ונתנה לרעך הטוב ממך" לדעתי, צבאנו ומדינתנו אינם יכולים להשלים שהאחראים לכישלון בשמחת-תורה ימשיכו בתפקידיהם. הם היו צריכים להודות בטעותם החמורה, ולהניח את המפתחות לאחרים שינהלו את המלחמה - כנאמר, "וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (שמואל א' ט"ו, פסוק כ"ח).
עד היכן צריך להגיע כעת חרמש ההדחות? בראש ובראש ובראשונה יש להדיח את רא"ל הרצי הלוי, הרמטכ"ל, את אלוף ירון פינקלמן, מפקד פיקוד הדרום, את אלוף אהרן חליוה, ראש אמ"ן, ואת רונן בר, ראש שב"כ. הלוי ופינקלמן חדשים בתפקידיהם. לכן, לרשימת המודחים מיד יש לצרף את אלוף אליעזר טולידנו, המפקד הקודם של פיקוד הדרום.
במערכות מסודרות לכל בעל תפקיד יש סגן ("מִשנֶה", בלשון הצבאית) - בתקווה, שאינו טירון בתפקידו. בנוסף, אני מקווה, יש עתודה של מפקדים מוצלחים שמשחרים לקידום. אם לאו - אבוי לנו.
לאחר המלחמה, יש לתחקרהּ עד לחוליה הקטנה ביותר, בפירוט וביושר - דבר שצבאנו לא עשה מעולם - ולהדיח כל בכיר שהיו לו יד ורגל במחדל הנורא, שהמיט עלינו את אסון "מבול אל-אקצה" בשמחת-תורה.
אפס ליקויים אחרי מלחמת ויטנאם הונהגה בכוחות המזוינים האמריקניים - עוד לפני הפקת הלקחים - רוח של אפס ליקויים: כל מפקד שנכשל, הודח מיד. כך, עברו הצבאות האמריקניים שידוד מערכות עמוק ומהיר. אני מציע לאמץ גישה זו, ולא להשאיר בצבא מי שכשלו - כפי שעשינו אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי מלחמותינו בלבנון.
באמצע שנות השבעים חקר הצבא האמריקני ביסודיות את מלחמת ויטנאם ואת מלחמת יום הכיפורים, והפיק מהן לקחים, ששינו לחלוטין את תורת לחימתו. צה"ל צריך לעשות כמו הצבא האמריקני, ולכתוב מחדש כעת את תורת הלחימה שלו.
בנוסף, יש לשקם מיד את האווירה בצה"ל ואת תרבותו הארגונית, ולהופכו לצבא ניצחון והכרעה, המתבסס על ערכי לחימה יהודיים, במקום צבא הכלה. לא ייתכן, שמפקד אוגדה, שכשל בקרב (במלחמת לבנון השנייה), יגיד לקציניו, שטוב שלא ניצחנו בה, כיוון שניצחונות רק הזיקו לנו. ועוד יותר לא סביר, שגנרל כזה יישאר בצבא, ויקודם בדרגה.
יש לבטל את השתלמויות הקצינים הבכירים בבית-הספר לממשל על-שם ג'ון קנדי באוניברסיטת הארוורד במימון קרן וקסנר (שאולי ייפסקו מאליהן כיוון שהקרן הודיעה על ניתוק יחסיה עם האוניברסיטה), שהכניסו לפיקוד הבכיר (לא רק בצה"ל) רוח עיוועים.
יש לסגור את מפקדת קצין החינוך הראשי (מקח"ר), או להפסיק מיד את התקשרויותיה עם מוסדות ועם אגודות, שמפיצים בצבא אג'נדות רדיקליות, מתנכלים לרוח הלחימה של הצבא, ומחבלים באמונת החיילים והמפקדים בצדקת דרכנו (לפירוט - עיינו בספרה החשוב של נוה דרומי, "פרחים בקנה", סלע מאיר, 2022).
יש לחזק את החינוך לערכים יהודיים וציוניים, שהוזנח מאוד בצבא ובמערכת הביטחון - במקביל לשיפור חריף בהכשרת הקצונה הבכירה. מהפכה צריכה להיעשות מהר, אך במחשבה עמוקה ורצינית תחילה. לצערי, כפי שאמר רבי טרפון, "היום קצ̤ר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל-הבית דוחק" (מסכת אבות ב', ט"ו).
צבאנו ומערכת ביטחוננו נזקקו מזמן לרפורמה, אך אין מי שידמה לדוד בן-גוריון, ויכפה אותה עליהם - למרות התנגדותם (כולל איומים בהתפטרות - פעמיים בחודשים מאי-יולי 1948). לניקוי אורוות הביטחון שלנו דרוש יורשו של שמשון. הממסד הביטחוני הישראלי חזק מדי, ויותר משישים שנה מתנגד לכל ביקורת חיצונית עליו. ובאין ביקורת, הוא מסתאב. "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ..." (דברים ל"ב, פסוק ט"ו).