ארבעה מעיתונאי ה"ניו-יורק טיימס" - בהם גם ד"ר רונן ברגמן - לא בלעו את ההכחשה הישראלית לפיה אין ארצות הברית לוחצת על ישראל לעכב את המתקפה היבשתית בעזה. לאחר מכן, הבוקר, חבר ברגמן אל נחום ברנע ובאותיות-קידוש-לבנה הם הודיעו בידיעות אחרונות על משבר אמון בין בנימין נתניהו לבין צמרת צה"ל. ביבי כועס על צה"ל, כתבו במאמרם "שלב הדשדוש". הוא כועס על הקצונה הבכירה. הוא כועס על כל העולם ומחציתו. רק ששכח את אשר ידע פעם: "יופיטר, אתה כועס - סימן שאינך צודק". הוא כועס על הרצי הלוי ורונן בר ואהרון חליוה, וכדי להציק להם נפגש פעמיים עם מבקרם החריף יצחק בריק; והוא כועס על נפתלי בנט ההגון שהצטרף אליהם ולקח אחריות לחלקו במפולת; והוא כועס על חמאס ששם אותו ללעג ולקלס, והציגו ככלי ריק; והוא כועס על מי שמעז להיות עיתונאי ולא שופר שלו; ויותר מכל הוא כועס על בנימין נתניהו. בדיוק כך. ביבי זועם על עצמו שאינו מסוגל להחליט על פלישה יבשתית לרצועת עזה; ועל עצמו שאינו מסוגל להחליט כי לא תהיה פלישה יבשתית לרצועת עזה. כמה מוכה ובזוי הוא נראה במעבר בין הצהרותיו הבומבסטיות שהוא כה חזק לבין הצורך לממש אותן; וכיצד החליט על מהלך צבאי בלי לקבוע לו יעד. ממש כמו אהוד אולמרט שפתח במלחמת לבנון השנייה בלי יעד וסיים אותה ביבבה ובעמוד האש והעשן שהיתמר מן המסוק האחרון אשר נפל במוצאי שבת, 2006. נכון, זה ביבי נגד כל העולם מינוס שופריו שגם הם מתחלפים חדשים לבקרים; אבל יותר מכל זה ביבי נגד ביבי, והחשבון מוגש לנו, בדם בנותינו ובנינו, נכדותינו ונכדינו. האם הוא מבין? האם הוא שומע את השתיקה הרועמת של חלק משריו? האם יודע מי שלושה השרים הנזכרים בכתבתה של מורן אזולאי, ששוקלים לעלות על רחפן ולהתעופף מספינתו הטובעת? ריבונו של עולם, האם למרות הנזק הנורא שגרם לי כאחד מן השורה בעם ישראל אני שומע באוזני הפנימית צליל עמום של רחמים כלפיו? הרי כבר נקבע ביהדות כי (מן הזיכרון בלי בדיקה) "אפילו חרב חדה נחה על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". כיצד, אפוא, יוצאים מן המבוי הסתום? מהחתירה של ביבי תחת צה"ל ושר הביטחון יואב גלנט? היש פתרון מעשי? יש הצעה מעשית. בפוסט בעוד כמה שעות...