השבוע השלישי למלחמה נפתח בשעה שלוש חמישים לפנות בוקר, בתפילה אישית שלי. נזכרתי בשעות הבוקר המוקדמות עת עמדה אימי המנוחה במטבח, מול החלון הקטן הפתוח, נושאת ידיה ועיניה למרום וממלמלת פסוקי תפילה או שמא היו אלה תחינות ובקשות בשפתה התמה. היו גם ימים בהם ראיתי דוק של דמע שהיה תלוי על ריסיה היפות, מוחה אותן במהירות בכף ידה בראותה אותי. נשאתי תפילה אישית טרם שאתחיל את טקס הכנת הירקות, הביצים, עריכת השולחן לקראת ארוחת הבוקר לילדים.
גם היום אעבוד מהבית, גם היום אתכתב עם חיי, בתי שבה עם תיקה לאחר שנפרדה מאישה בסמוך לבית חברו עימו ישוב לבסיס, האור שהציף את פניה העדינות התעמעם, את מקומו תפסו יחדיו הדאגה והגעגוע. הנכדים בדרך, גם היום כלתי ובני החליטו שעדיין מוקד להחזירם למוסדות החינוך. רעייתי בשעה זו כבר "מרביצה" תורה בעוז בתלמידים האהובים. ביתי מלמדת עדיין דרך הזום ובן הזקונים בהכנות אחרונות לחזרה לישיבה.
ברגעי ההמתנה אני מגיב לוואצפים, אאחל לקולגה שהזכירה לי כי היום יום הולדתה ולא סתם יום הולדת אלא ממש תאריך עגול. שולח ברכות, איחולים פרחים, מכין תזכורת לפגישה מחר בעשר במכללה, מנסה להרוויח זמן ולקיים פגישה נוספת בו ביום לפודקאסט שלי עם אחד מראשי המגמה, שולח ידיעה שהתפרסמה על גילויי תמיכה בטרור באוניברסיטאות, וחוזר לביתי הספונה בצער השתיקה, על-אף שמנסה לשדר כי הכל כמעט טוב, ימים של עצב אחרי ימי התרוממות הרוח.
ידידיי החדשים והטובים, יוסק'ה ורותי בדיחי ממושב מולדת שלחו הודעה ובה שאלו האם אוכל להשתתף במפגש ביום שלישי לרגל השקת ספרו החדש שיצא בהוצאת ספרי האיכות "עכשיו אפשר", בניהולי, ספר הביוגרפיה המספר את סיפורו: "יוסק'ה, סיפור שהיה באמת", מפגש במלאת 92 שנות חיים של יוסק'ה, שלחתי פרח ומילה אחת, בודק.
סוף-סוף התיישבתי לעבוד, בנותיי באופן מפתיע, כל אחת בנפרד, משתפת על עייפות מיוחדת, אך אין להן ברירה, הן חייבות, זו ללמד וזו להכין ניירות עמדה למחקריה, העייפות אינה רק גופנית זוהי עייפות פנימית מכל המתרחש בעולמנו.
בימים אלה אני עסוק בכתיבת מאמר מקיף על השפעת סיפורי ילדים על ההתמודדויות וחוסן הילדים בימים נוראיים מסוג זה, בשנים האחרונות משימת חיי היא הנגשת סיפורי גבורה של דמויות מופת בחברה היהודית-ישראלית, סיפורים מעצבי זהות, בנושאי הקרבה בשואה ובמלחמות ישראל. נזכרתי באחת מהשיחות המורכבות ביותר שקיימתי לפני חודשים אחדים עם ההיסטוריון פרופ' גדעון גרייף, מומחה בינלאומי בנושא השואה, קבענו להיפגש לקראת כתיבת מאמר משותף אודות חשיבות ספרות שואה והנגשתה לילדים ונוער בהלימה ובתיווך.
פרופ' גרייף הביט ארוכות בספרי הילדים ולאחר דקות ארוכות אמר בפנים חמורות סבר כי מאחר שלא כתבתי בפירוש, שואה, נאצים, גרמניה, גסטפו, מוות, הוא לא יכול לשתף עימי פעולה עד שאוציא במהדורה חדשה את הספרים עם השואה במלוא עוצמתה. בתחילה נדהמתי, כמחנך וכמי שרגיש לנפש האדם והילדים בפרט, ניסיתי להסביר את ההיגיון באי חשיפת הילדים בעלי הנפש הרכה לזוועות, לאמת המוחלטת, אלא לספר את הסיפור מבלי להיכנס לתיאורי זוועה. פרופ' גרייף חלק עליי, נותרתי איתן בדעתי ונפרדנו כידידים.
גם היום אני סבור שאין לחשוף ילדים ונוער במקרים נוספים גם בוגרים, לזוועות, לאימה לאכזריות אלא להצמיח את האחריות, הערבות ההדדית, ההקרבה, ההתמודדות, להדביק ברוח העוז והעוצמה של בני האדם ברגעי השפל האנושיים.
מוקדם עדיין לחשוב על יצירה מותאמת אל מול הימים הנוראיים שפרצו לחיינו בשבת שמחת תורה. בן זקוניי מחזיר בחיוך גדול חצי ממלאי התופינים ומיני המתיקה שהכנו עבורו, "בישיבה צריך גם ללמוד מידי פעם", אמר בחיוכו האוהב.
באופן מוזר אני שם לב כי זה שבוע שלישי שלא פקדתי את הבנק, את קופת חולים, את חבריי, ההתכנסות פנימה והיציאה רק לצורך עשו את שלהם, החשש הוא שמא המציאות הבלתי נודעת חלילה רק תשתנה לרעה. אני חש אט אט, ככל שמתקרבת השעה, בכמוסה עלומה העולה ממרכז הבטן לכיוון הגרוגרת, בולם אותה בכל כוחותיי, אך היא עקשנית וממשיכה לעלות, נאבק בה ללא הפסק, עוד רגע אלווה אותו לאוטובוס לירושלים, לישיבה, אל חבריו השוקדים על לימוד התורה, אחרי "בין הזמנים" שהתארך "באשמתנו" בשבועיים, חוסן לאומי מסוג אחר.
ואז הכמוסה התפוצצה, העיניים מלאות בדמעות או כמו שבני אוהב להגדירן: "בריכות בחשבון", האוטובוס נסע ואני שב לביתי, מסדר את הדאגות, אוסף אותן ומנסה לעשות סדר ברגשות. אני חש כי יש מי מחברת המופת הישראלית שהתגלתה במלא תפארתה בימי המלחמה, אשר טרם הפנימו ומבינים את גודל השעה, את הצורך בלכידות, בחיבורים. אל מול אלה אני אוטם אוזניי ואוטם ליבי, מסרב לשמוע בעת הזאת, מבקש לא לקרוא, לא לשמוע, לא לחוות דעה, עכשיו החזית והעורף אחד, עכשיו מלחמה.
אחרי עוד כוס נס מוקצפת ולצידה מאפה קליל אני עומד לצד כיסא העץ מבצע תרגילי ספורט, מתחיל עם מתיחות, בודדות וקלות, לאחר מכן, קפיצה במקום, מתיחה עילית ומסיים את המאפה המתוק. אולי מחר אחזור להליכת בוקר, אקיים פגישות עבודה ממש, אנהל שגרת חירום מורחבת, אחראית ועם זאת מאפשרת יותר מרחב. אולי, תלוי מה ילד יום ומה יחרב לילה.
בן זקוניי הגיע לישיבה, מסרון תודה על חודש של הנאה משותפת והמון אהבה, את חדרו כבר מכינים לנכדים, החשש היחיד הוא שייפלו עליהם חלילה ספרי קודש. החדר הינו כבית מדרש עם מיטה, גדוש בספרי קודש, ספוג באווירה של תורה. בתי המהנדסת מציעה שהיא תעבור להתגורר בחדר והנכדים וכלתי ייהנו מחדרה, הצעתה מתקבלת בברכה, "מעולם לא ישנתי במקום אפוף קדושה כמו בחדר החדש לימים הבאים", אמרה בחיוך מתוק ואחותה אשר חשה כגולה בתוך ביתה, מיהרה להתקשר לתלמיד שבחר להיעדר מהזום.
הפתעה מרגשת ומשמחת, בננו המילואימניק יצא לחופשה קצרה. לאחר בילוי עם רעייתו וילדיו- נכדנו הגיע לביקור קצרצר, שיתף בתחושות ובעיקר שימח אותנו כשאמר: "אני יכול להתפנות למשימות החשובות בצבא כשאני יודע שמשפחתי נמצאת אתכם". מצטלמים במטבח הביתי, נהייה מן נוהג שכזה, להצטלם רבות. מחר בבוקר יום מיוחד, יום מעברים אני קורא לו, הנכדים מתחילים ללמוד בבית הספר, הקטנצ'יק בגן, יום לימודים קצר עד אחת וחצי. המהנדסת שבה מחר לעבודה, נוסעת בבוקר לחברה בקיסריה, ארוחת הצהריים כבר ארוזה, יום עבודה קצר עד שתיים בלבד. בבית מחר נשארת רק המחנכת ללמד חמש שעות בזום. רמת המיומנות ואיכות הלמידה המקוונת שהיא מובילה יותר ממרשימים.
שגרת החירום פושטת ולובשת צורה חדשה, ממשיכים בשגרת החיים תוך הקפדה על כללי זהירות, על תרגולת כניסה לממ"ד, על ובחרת בחיים. הבנות מחייכות, כמעט מתנצלות, בשיטוט ברשת החברתית טיקטוק הן מביטות בסרטוני סטנדאפיסטים וקומיקאים בתחילת דרכם המעלים חיוך באמירות שנונות ובהבעות פנים מעוררי חיוך. כלתנו בחרה ללון בביתה עם הנכדים, מחר ילכו לראשונה למוסדות החינוך, אנחנו על הגל הפתוח - הבטוח, לקדם כל צרה שלא תבוא.
בשטחי הכינוס עדיין ממתינים חיילי צה"ל, היום השישה עשר, השיח על המלחמה נשחק מעט, הפתרון הקרקעי עדיין לא החל, מספר הנעדרים והחטופים עולה, אלפי חרדים מבקשים להיכנס מתחת האלונקה, עשרות אלפי ישראלים יפים ואוהבים אינם נשחקים וממשיכים לפעול למען ניצחון צה"ל ולשלום תושבי הדרום, בן הזקונים מתקשר מהישיבה להרגיע אותנו, אנו מחזקים אותו ומחבקים בגעגוע, מחר יום חדש, מי ידע מה יביא עימו, מי ידע מה בשורה יישא בכנפיו, מי ידע.