השלישיה שהופיעה אכן הרשימה אותנו. השלושה לא אחזו בידיהם גיטרות, אבל הקפידו על תלבושת אחידה, uחולצות בצבע שחור. מרכז השלישיה היה בנימין נתניהו, ולצידו בני גנץ, יואב גלנט וישראל זיו. את מקצת ממילות השירים העתיקו מנאום שנשא צ'רצ'יל ביוני 1940, באחת השעות הקשות ביותר בהיסטוריה של בריטניה. אכן, הקהל הופתע כאשר נמסרה הודעה כי נתניהו יהיה מוכן להשיב על שאלות, כמו בימים רחוקים. מחווה זו תשים קץ, כמקווה, להערות חוזרות ומשעממות של כתבים שטרחו להזכיר כי אכן, נתניהו ישיב, או לא ישיב, על שאלות.
ואנו רק תהינו: מדוע נתניהו, לאורכם של חודשים, הפגין סרבנות למתן מענה לשאלות, כנהוג. כאשר התממשה מחווה זו היא הפכה מיד למוקד מסקרן של דבריו ואף העיבה על אזכור עניינים גורליים בהרבה שהרי המדינה שרויה במלחמה. אני משער כי עיתונאי, שהציג שאלה לנתניהו וכצפוי לא קיבל מענה, דווקא ממש חש סיפוק: הנה, במהדורת החדשות שוב ציינו כי ראש הממשלה נאם בלא שאיפשר לכתב ולעמיתיו להציג שאלות אחרי דבריו. הכתב יצר כותרת!
התוצאה של סרבנות נתניהו להשיב על שאלות הייתה כמעט הרת אסון: כי באולפנים, בהם מתנהל השיח הפוליטי התעופפו בחלל אזהרות חמורות, אף מוגזמות: קריסת הדמוקרטיה, או שראש הממשלה בועט בחופש העיתונות. מה הייתה הסיבה להתעקשותו של נתניהו שלא להשיב לשאלות העיתונאים? אולי היה חדור תחושת נקם על הגידופים שהוטחו בו מאז נבחר לראשות הממשלה? איני יודע. בכל מקרה, כדאי לנסות ולאתר את הכותבים שמאמריהם כתובים בשפה תרבותית. ישנם כמה כאלה.
וישנם פרשנים המבקשים תמיד ליצור את הרושם כי להם כניסה חופשית למוחו של נתניהו. הרי מתי שמענו מפיהם את צירוף המלים "איני יודע"? לפעמים אפשר להתרשם כי עמודי העיתונים גדושים בניחושים בהיות הכותבים כאילו מחוברים להלוך המחשבה של נתניהו. הקורא המתמיד חייב לאתר את הכותבים שאינם מנחשים, אלא מגישים לקוראים מידע אמין, או פרשנות חכמה שלא כדאי לפסוח עליה. במקום לחזור ולהזכיר כי נתניהו לא עונה, עדיף לאתר מאמרים שסגנונם סולידי, וניכר כי כותביהם עקרו מתוכנם את היבלית הריטורית אשר רק מרחיקה את הקוראים מן התקשורת בכללה. את חובתו ימלא העיתונאי בין אם ראש הממשלה מעניק תשובות לשאלות ובין אם התייצב מול נציגי התקשורת בתחושת עוינות. ובלבד שלא ייוצר נתק בין הצדדים.