שירה של המשוררת ציפי שחרור נכתב לפני שבוע בתוך ימי הלחימה של "חרבות ברזל", אנחנו עדיין בעיצומה של המלחמה. המשוררת מתגוררת בתל אביב, ממש ליד קריית הממשלה ומשרד הביטחון. היא חווה את התקפות הטילים כשהיא יושבת בפרוזדור ביתה או יורדת למקלט עבש. המלחמה תהיה ארוכה והשיר שלה מתבונן על ההיסטוריה שלה כאזרחית שחוותה מלחמות באופן תמידי.
ההיסטוריה האישית וההיסטוריה הלאומית מתחברות בשירה זה. למלחמה אין הפסקת אש, זה לא מפסיק. זו כמו שגרה ישראלית לחיות בתוך מלחמה כל הזמן לפני, תוך כדי ואחרי. הסביבה הזו שבה אנו חיים אינה שקטה ותמיד מופרעת על-ידי מלחמות ובין לבין אנו רוצים לחיות!
את השיר תרגם לאנגלית המשורר דניאל רווח דוקטורנט לפסיכולוגיה ולבלשנות באוניברסיטת אוקספורד אנגליה. נפגשנו שלושתנו לאחרונה בשיט על אונייה מפוארת ממש שבוע לפני המלחמה והנה התמונה שלנו יחד בימים אחרים עולים לסיפון של חיים אחרים.
ואז מלחמה / ציפי שחרור
ואז מלחמה
וּכְאִלּוּ לֹא חָלַף זְמַן וְאַזְעָקַת אֱמֶת קוֹרַעַת אֶת קְרוּם הַבּוֹקֵר הַחֲגִיגִי.
בָּעֵינַיִם טְרוּטוֹת בּוֹהָה, שָׁבָה לִיצוּעִי. וַדַּאי חֲלוֹם בַּלָּהוֹת.
וְאָז טֶבַח!
וּכְאִלּוּ לֹא חָלַף זְמַן וְהַשָּׁנִים דּוֹאוֹת לְאָחוֹר בְּאִבְחַת זִכָּרוֹן צוֹלֶבֶת:
שֵׁשֶׁת הַיָּמִים. יוֹם הַכִּפּוּרִים. לְבָנוֹן 1. לְבָנוֹן 2.
וּכְדַּרְכִּי בְּרִגְעֵי פַּחַד, יוֹצֵאת אֶל הָרְחוֹב, עַל אַף הָאַזְעָקוֹת
עַל אַף רִיק הָעִיר הַנְּעוּלָה. לְהִוָּכַח.
וְאָז מִלְחָמָה!
דָּם, טֶבַח הֲמוֹנִים וְחַיָּלִים בִּמְלַאכְתָּם בִּגְבוּרָתָם . בְּמוֹתָם.
וְהַהִיסְטוֹרְיָה טָסָה כְּאִבְחָה אֶל מֵאָה קוֹדֶמֶת .
הַגּוּף נִשְׂרָף. הַנֶּפֶשׁ סוֹעֲרָה.
הֲיִתָּכֵן? כָּאן? בְּחֶלְקַת אֶרֶץ ?וְנֶפֶץ טִילִים מַרְעִימִים,
וְהָרְחוֹב בְּשֶׁלּוֹ, בָּרִיק. צַח כְּמוֹ הַבֹּקֶר, אֵינוֹ מֵבִין עֲדַיִן כִּי נִשְׁטָף דָּם יְלָדִים.
שְׂבֵעָה מִלְחָמוֹת, אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לֹא עוֹד אַחַת.
אֲבָל הִיא בְּשֶׁלָּהּ. מִתְחוֹלֶלֶת מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹטֵף וּבָאֶצְבַּע
וּבְכָל הִדְּהוּדָּה, וְהָאוֹיֵב טוֹרֵף.
הַיִטָּרֵף?
זֹאת הַמִּלְחָמָה
אַכְזָרִית כְּדַרְכָּהּ. מְּקֻלַלָה. וְדָם תִּינוֹקוֹת קָרְבָּן לָאֲדָמָה.
וּכְאִלּוּ לֹא חָלַף הַזְּמַן וְאַזְעָקוֹת אֱמֶת קוֹרְעוֹת בֹּקֶר אַחַר בֹּקֶר
קְרוּמִים שהִתְפּוֹרְרוּ זֶה מִכְּבָר.
זֹאת הַמִּלְחָמָה. זֹאת הִיא!
And then War
by Tsipi Sharoor
translated by Daniel Revach
As if no time had passed, a warning siren rips
the festive morning membrane. I stare through
bleary eyes, only to return to my sheets. A nightmare, no doubt.
And then a massacre.
And as if no time had passed, the years slip back
with the slashing thrusts of memory:
Six Day War. Yom Kippur War. First Lebanon War. Second Lebanon War.
And as I do when gripped by fear, I step out
into the street, in spite of the sirens, in spite
of the emptiness of a locked-up city. To bear witness.
And then war.
Blood, mass slaughter and soldiers - with duty and with courage. With death.
History is hurled back into a previous century.
The body in flames. The soul in a tempest.
Could it be? Here? In this land? The thunderous burst of missiles,
while the street goes about its day, empty. Pure like the morning,
too early to understand that it’s washed in children’s blood.
Seven wars. I beg there won’t be another. But the war
goes about its day. Goes on happening, unfolding
its red petals over the Gaza envelope, the North’s finger.
In all its echoes, as the enemy devours.
And will be devoured?
This is war.
Cruel as always. Cursed. The blood of babies offered to the earth.
And as if no time had passed, warning sirens rip one morning
after another, membranes long crumbled.
This is war! This is it all!