הו, כמה שאני עייפה בימים עצובים אלה, פיזית ורוחנית. אני יושבת בחדרי ואמתחתי ריקה מאותיות, מילים ומשפטים. שום דבר לא קרה לי היום, חוץ מהביקור במספרה שהפיח בי מעט רוח חיים. לא תאמינו, אך תוך שעה הפכה אותי הספרית שלי, מזקנה לבנת שיער, ל"שחורה אני ונאווה בת ירושלים". אני הולכת לאותה מספרה כבר ארבעים שנה! כמו כל אותם ירושלמים ותיקים ההולכים לאותו קצב, לאותה מכולת, לאותה תופרת, לאותו מועדון, לתיאטרון לסוגיו... ומדוע? כי יש שם את הרגשת ה"שייכות". אני מכירה את האנשים הבאים, כמוני, כדי לזכות בתשומת לב של המוכרים, המלצרים ובאי המקום. "נאמנות" זו לאנשים ולמקומות, מכרסמת בבדידותי עד שמעלימה אותה מחיי כליל, והיא נמוגה באוויר ואיננה עוד! אני אוהבת ללכת למספרה הצנועה שלי, הנותנת לי הרגשה של בת בית. שם אני זוכה ל"שעת פינוק", הספרית מכינה לי כוס נס קפה ומכבדת אותי בעוגיות/קרקרים או בבורקס מעשה ידיה של אחת החברות שבאה לקבל טיפול יופי. אני באה למספרה, כי יש לי פה ספרית מעולה והרגשה של בית!

"שיפוצים"

בסתר לבי אני צוחקת על עצמי ואומרת: מה הייתי עושה בלי המייקאפ, הפודרה וכל הצבעים בהם אני משתמשת מדי יום, כדי להיראות יפה? בטח הייתי נראית כמו תרנגולת אפורה. ואכן, טעיתי אם חשבתי שרק אנו, הנשים, דואגות למראה שלנו בכזאת דקדקנות. במספרה "שלי" גיליתי, שגם הגברים דואגים ל"שיפוצים". הם עושים "התגנבות יחידים" במספרה ומאחורי וילון, ב"עזרת הנשים" (וילון המבדיל בין "קודש לחול", על "חטאותיהם" הוא ימחול), יד מיומנת מורטת את שיער גבותיהם העבותות ובזהירות היא מקצצת את השערות שפרצו חופשי חופשי מפתחי אפיהם ואוזניהם. הגברים אף צובעים את שיער הגבות שהלבין וכפינאלה, מסתפרים. את התספורת הם עושים ב"עזרת הגברים". בקיצור, הגברים יוצאים מהמספרה כמו חדשים! יש ביניהם המגדילים לעשות ואף מטפחים את הידיים. יושבים מאחורי הווילון, ב"עזרת הנשים" כאמור, ומניחים את כפות ידיהם הגדולות והמיוזעות בתוך קערת מי סבון חמימים. לאחר זמן מה, מוציאים יד אחת, המנוגבת בקפידה וטקס סידור הציפורניים מתחיל. תחילה, טיפול בקוצץ הציפורניים ובפצירה המותירים ציפורן קצרה, (ישרה או עגולה, הכל לפי בקשת ה"פציינט"), ואחר כך, גזירת העור מסביב לציפורן בזהירות. יש המבקשים, בתום הטיפול, למרוח לק מט שקוף או לק מבריק על הציפורניים העשויות, הכל לפי טעם המטופל וזאת, כדי שהיד תיראה גברית, אך מטופחת. בסוף הטקס, זוכות הידיים להימרח בקרם ידיים, כמו שאומרים: "לא חשוב האופי, העיקר היופי!" לא, לא טעיתי, פה במספרה, זה מה שחשוב, היופי! דבר אחד מציק להם, לגברים, כששתי הידיים שלהם "עסוקות": האחת בטיפול המניקורי, והשנייה טובלת במים החמימים עם הסבון, איך יענה גבר כזה לפלאפון המצלצל שוב ושוב ללא לאות? אין ברירה, לא יענה! עובדה זו משגעת אותו, כי הוא צמוד לפלאפון אפילו יותר מאשר לאשת חיקו.

דמיון עשיר

בדמיוני כי עשיר הוא, אני מתארת לעצמי סצנה כזאת: האישה בבית מתקשרת אל בעלה "המשופץ" וכשאין תשובה, היא סוגרת את הטלפון. אחרי רבע שעה היא מתקשרת שוב, ואין תשובה. אחרי הפעם השלישית שאין מענה מהטלפון שלו היא שואלת את עצמה, מדוע אין ממנו תשובה? והרי אמר שהוא הולך למספרה. ואז עולים לה כל מיני סרטים בראש. בטח הוא אצל מישהי, עושה חיים ואני פה מבשלת לו, מכבסת ומגהצת את הבגדים שלו..., והוא הולך למספרה, נראה חתיך ואחר כך הולך ל... "חכה, חכה", היא אומרת בליבה, "הלך למספרה ולא עונה לטלפונים שלי, ככה? גם אני 'אלך למספרה' ולא אענה לטלפונים שלו. אשיב לו מידה כנגד מידה!" ואז, כשהוא שב לביתו עם מצב רוח טוב, אחרי ששכח להביט בשיחות הטלפון שהיו לו, ושבעוונותיו לא ענה על-אף אחת מהן, וגם לא ברר מי התקשר... כולו משופץ כמו חתן, מחייך ומבסוט נכנס הביתה... והיא, רותחת מכעס, רואה אותו בכך ואומרת לו: "היית במספרה, הא? ולא היה לך זמן לענות לטלפונים שלי? תגיד לי את האמת איפה היית אחרי המספרה שאתה כל כך מבסוט"? על מה שקרה אחר כך בבית הזה, תוכלנה להעיד 22 אותיות הא-ב שהשתתפו ב"שמחה" שלא ארבה את הדיבור עליה, אך תוכלו לנחש, שכל שמחת ה"שיפוץ" במספרה פגה וכלא הייתה! אחרי כל הוויכוח ההזוי הזה אמר לה בעלה: "בואי עכשיו להורים שלך!". "מה?" תמהה. "עכשיו? באמצע היום? באמצע השבוע? והרי אנו הולכים אליהם לאכול ביום שבת". והוא התעקש ואמר לה: "עכשיו, זה עכשיו!". "למה, מה קרה?" שאלה ושכחה את המריבה שגרמה לה לפני דקתיים. "אני רוצה להחזיר אותך להורים שלך! שהם יסבלו את השיגעונות שלך, לא אני! יאללה, תתלבשי ואנחנו הולכים!". ואז היא נמרחה עליו, כמו שאישה יודעת להימרח על בעלה שהיא מכירה אותו כמו את כף ידה, ולרצות אותו בשתי מילים וחצי: "הכול מתוך קנאה, חביבי, זה מתוך אהבה. תראה כמה שאתה חתיך עכשיו אחרי המספרה ואיזה ריח טוב נודף ממך, בטח שיעלו לי מחשבות בראש... רגע, רגע, בעצם למה לא ענית לאלף הצלצולים שצלצלתי אליך, איפה היית? "נו, התחלת שוב עם השאלות שלך?", אמר בכעס. "לא, סתם אני שואלת, כדי לדעת". אמרה. "הייתי במספרה ולא יכולתי לענות, כי הידיים שלי היו בתוך מים וסבון". "מה? עשית שם כלים? בבית אתה לא עושה כלים אז במספרה"? "לא, מה פתאום לעשות כלים במספרה, חה חה חה איזה דמיון עשיר יש לך. עשיתי טיפול בציפורניים". "בציפורניים?" נחרדה, "מה, הפכת להיות סיסי? אוי ואבוי לי... בוא ותחזיר אותי להורים שלי, ועכשיו! שלא ישמעו על כך הילדים". "תירגעי, ראיתי מישהו במספרה, עו"ד אחד, שעשה טיפול בציפורניים ויצא משם עם ידיים משגעות! ותאמיני לי שהוא לא סיסי. לא כדאי לך לשמוע על עלילותיו עם נשים. מה שהוא מספר לנו במספרה..., חבל על הזמן. מסכנה אשתו. ועכשיו, תביטי על הידיים שלי, נו, מה את אומרת? נכון שהן יפות? תראי, הציפורניים נקיות לשם שינוי וקצוצות יפה...". היא הביטה בכפות ידיו המטופחות ואמרה: "אתה צודק, מה שנכון נכון! אבל תישבע לי שלא הפכת לסיסי". אמרה ועיניה נמלאו בדמעות. "לא, הייתי מוכיח לך עכשיו מה זה "סיסי", אבל מה יהא על התספורת והתסרוקת שלי? תני לי קצת ליהנות מהתסרוקת. בואי ונחכה עד הערב, שנלך לישון, בסדר מותק?" כך אמר וחיבק אותה חיבוק אמיץ, נשק לה והמיס אותה כליל. והאישה, הפכה בזרועותיו מזאבה, לטליה רכה ואוהבת. כל הסיפור הזה הוא פרי דמיוני השובב, אבל היו סיפורים כאלה באמת, אותם שמעתי במו אוזניי, כי נשים מספרות לנשים ה כ ו ל ! במספרה, אני אוהבת יותר מכל את ה"קרב המילולי" בין הגברים על פוליטיקה ועל ענייני דיומא הכתובים בעיתון. אפשר למצוא פה את כל המינים, מהאתרוגים ועד הערבה. כולם מדברים בקול ומצדיקים את הצד שלהם במערכה. על "קרב" זה, הייתי יכולה לכתוב פיליטון בימים כתיקונם. אנו, ב"עזרת הנשים" מדברות יותר על ענייני נשים/בני משפחה/סדרות בטלוויזיה/מועדוני ספורט, חוגים שונים והרצאות על נושאים מעניינים שאנו שומעות וקונות דעת. גם אנו מתעניינות בפוליטיקה, אך במספרה, מדברות על כך בדרך יותר קלילה, תוך כדי צביעת שיער, סלסול פרמננט, תסרוקת אופנתית, מניקור ועוד טיפולי יופי למיניהם. עתה, בעת שסיפורי הזוועה ניבטות לעיניים מכול טלוויזיה וזועקות מכל רדיו, אנו מספרות בחרדה ובתפילה על האח/ות, הבעל, הבן/ת, הנכד/ה הנמצאים במלחמה. הדאגה עמוקה ביותר והעידוד הניתן מאחת לשנייה, מרגיע מעט את הסערה המתחוללת בלבנו. המספרה עבורנו, היא כמעין "מועדון חברתי" גם בעת מלחמה. אנו עמוד התווך המחזיק את הבית ונותן לו יציבות. בבואנו הביתה אחרי טיפול היופי, כשאנו מטופחות, מדיפות ריח נעים ומצב רוח טוב, אנו מנסות להעלים את כל דאגות החיים. לתת הרגשה לבני הבית שעולם כמנהגו נוהג. הם רואים אותנו, אומנם דואגות בסתר ליבנו, אך השגרה האפורה ניצבת לצדנו גם בשעת מלחמה, ועוזרת לנו לשמור על "שיווי משקל" ולתפקד כפי שאנו מתפקדות בימי שלום.

אמתחתי מלאה

אמרתי לכם שאני עייפה ושאמתחתי ריקה מאותיות, מילים ומשפטים? והנה ראה זה פלא, אני כבר לא עייפה וחוויה קטנה זו של בילוי שעה במספרה, שמיעת הוויכוחים של הגברים ודברי העידוד והשיח של הנשים, גירשה עייפות מגופי כליל. יצאתי מהמספרה, הבטתי לעבר השמים וראיתי את השמש מציצה אליי מאחורי ענן ולאט-לאט, כמו יצאה מנדנה, התגלתה לי במלוא זוהרה וחמימותה. הבנתי את הרמז, היא ביקשה שאף אני אהיה "השמש הקטנה" של בני ביתי, שאצא מאחורי ענן הצער האופף אותי ואתן להם מאורי, מחומי, ומהכוח הנפשי שלי להתמודד עם מאורעות היום. שבתי לביתי ואמתחתי מליאה באותיות, מילים ומשפטים, מהם יצרתי שיר וסיפור על תקווה ורעות אמיצים בין כולנו, שיביאו בכנפיהם את השלום והניצחון על כל אויבינו, במהרה בימינו, אמן!