ילדה קטנה גדולה את שירו בחודש נובמבר מקדיש המשורר יעקב ברזילי לאוהבי שירה ולבנות ולבני ישראל באשר הם שם, באיחולי בשורות רגיעה במהרה. ברזילי הוסיף: כואבים את כל מי שנר חייו כבה, כולנו משענת לפצועים להישען ולהזדקף, מדליקים אור לבני הערובה בקצה המנהרה.
"שָׂרְדָה בְּלִי אִמָּא וְאַבָּא /
הוֹתִירוּ פְּרִי אַהֲבָתָם מֵאָחוֹר /
שָׂרְדָה בְּלִי יְלָדִים שֶׁאַהֲבָה /
יַחַד בָּנוּ אַרְמוֹנוֹת בַּחוֹל /
שָׂרְדָה גַּם אֶת אֱלֹהִים /
שׁוּב לֹא הִתְרַצָּה //
רָאֲתָה אִשָּׁה זְקֵנָה /
מְדַדָּה לְאִטָּהּ /
דּוֹדָה /
גַּם אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת /
אֶת אִמָּא וְאַבָּא שֶׁלָּךְ - שָׁאֲלָה /
בּוֹאִי נְחַפֵּשׂ בְּיַחַד /
תְּנִי לִי יָד". //
היהפוך כושי עורו? בקיבוצי עוטף עזה - ואני מעיד מניסיון מסוים - התפתחה גישה אוהדת לערביי עזה. בכמה מהקיבוצים הללו אף עסקו בפועל בסיוע ובתמיכה בערביי עזה. כך, למשל, בבארי ערכו עצרת יום זיכרון משותף לנופלים ביום הזיכרון עם משפחות של ערבים מעזה. ואז הגיע בוקר שבת שמחת-תורה האיומה. ברשתות החברתיות עולים מדי פעם דברים, שכותבים ניצולי האסון, והם בשלהם, מלאי אהדה לערביי עזה. מדהים, אך צפוי. קוראים לזה, "תסמונת שטוקהולם" - הזדהות הנחטף/אסיר עם חוטפו/סוהרו. זו תגובה טבעית, המגינה על האגו הפגוע של הנחטף. לדעתי, זה יכול לנבוע מאי-רצון לנטוש אידיאולוגיה שהאמנת בה שנים, גם לנוכח המציאות המרה.
כמו, למשל, מרדכי אורן מקיבוץ מזרע, שהיה מראשי התומכים בברית-המועצות בתנועת הקיבוץ הארצי ובמפ"ם בתחילת שנות החמישים. בדרכו מוועידה בברלין לציריך בסוף נובמבר 1951, התעכב אורן כמה ימים בפראג בשליחות "על המשמר", ביטאון מפ"ם. הוא נעצר עם שמעון אורנשטיין, קרובו, והואשם בתמיכה באימפריאליזם ובהיותו סוכן ציוני. רק בסוף מארס 1952 הודיעו שלטונות צ'כוסלובקיה, שאורן נעצר באשמת פשעים נגד ביטחון המדינה. אורן ואורנשטיין אולצו להעיד נגד מנהיגים צ'כוסלובקיים במשפט ראווה, כחלק ממשפטי פראג נגד מנהיגים, ש"בגדו" בצ'כוסלובקיה, וביניהם רודולף סלאנסקי - יהודי, שהיה המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה לאחר מלחמת העולם השנייה.
במשפטו הודה אורן, שהיה סוכן ציוני, עסק בחבלה במזרח אירופה, ופעל בשירות שירות הריגול הבריטי. אורן נשפט לחמש-עשרה שנות מאסר, ואורנשטיין - למאסר עולם. סלאנסקי הוצא להורג בעוון בגידה. אורן שוחרר מכלאו במאי 1956. עד יום מותו נותר אורן סוציאליסט אדוק, שתמך בברית-המועצות, למרות שבאוקטובר 1963 הודיעו שלטונות צ'כוסלובקיה, שהוא טוהר מאשמתו.
הקרקס הבוגדני הסתיים אין קשר בין לימוד השפה הערבית לשטיפת המוח הלאומנית, שמעבירה מורה ערבייה לערבית בתיכון בעמק חפר -
מספר רן בוזגלו. "בעודנו מבכים את מתינו, בחרה המורה להקרין בכתה מצגת, שבה מתנוסס דגל הטרור לצד דגל הלאום. 'אתם חייבים להבין גם את הצד השני' הבהירה לתלמידים ההמומים. ואני שואל: איזה צד שני? זה שרצח בדם קר תינוקות ונשים?! א̤ם אמיצה שהתקוממה נוכח השערורייה הוקעה כ'גזענית'. דיברתי עם מנהל המוסד ונדהמתי להיווכח שהוא מודע להתנהלות ואף מגבה את המורה. אתמול מסתבר שאפילו קודמה לתפקיד מחנכת ...".
מה אלין על המורה הערבייה, על פרופסורית ערבייה באוניברסיטה העברית, על שחקניות ערביות שמזדהות עם חמאס ועם הטבח, ועל כל מיני גילוי שמחה של ערביי ישראל לנוכח אסון שמחת-תורה, או ירי רקטות לעבר ישראל - כשיהודים ישראלים מביעים בגלוי ושלא בגלוי תמיכה בחמאס.
יתר על כן, מתברר, שחמאס שיטה בנו, והיו לו אוספי מודיעין מקרב ערביי ישראל ומקרב הפועלים, שאישרה ישראל את כניסתם לעבוד בארץ. יתר על כן, זו אינה הפעם הראשונה שעדויות כאלו מתגלות בקרב אנשי חמאס. גם במבצעים קודמים בעשר השנים האחרונות, נאסף מידע מודיעיני רב, שהצביע על יכולות חמאס לאסוף ולנתח מודיעין באמצעות שלל אמצעי איסוף שברשותו,
וליישמו בשדה הקרב.
מפחיד עד כמה המידע הזה היה מדויק. במלחמת יום הכיפורים קרא הנשיא סאדאת למקורות האנושיים הללו למודיעין בסיני "המכ"מים האנושיים שלנו".
והנה גם בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל" ממשיכים ערבים לנהוג אוטובוסים, שמסיעים את חיילי צה"ל, ונכנסים לבסיסים - גם מסווגים - לנהוג משאיות ורכב כבד, גם לאזורי כינוס, ולעבוד כעובדי קבלן בבסיסי צה"ל.
בפנייה לערביי ישראל,
אמר שי גולדין בתוכנית הבוקר של ערוץ 14: "... סיימתי להכיל את גילויי השמחה וההבנה לנאצים מהחמאס. אין לי עוד סובלנות וסבלנות לגילויי הלאומנות הפלשתינית של כה רבים מכם. ובטח לא להזדהות עם האויב. בטח ובטח בזמן מלחמה. וגם בזמן שלווה בעתיד. הקרקס הבוגדני הזה נגמר. וכן, לשמוח כאשר ארץ אזרחותך עוברת שואה, הוא מעשה של בגידה. לא פחות ...".
גולדין סיים את דבריו כך: "ישראל של אחרי אירועי שבעה באוקטובר היא מדינה אחרת לגמרי. גם אזרחיה היהודיים הם אנשים שונים לגמרי. העם הזה מסמן בימים האלה קו ברור בחול בין אויב לאוהב. אם חיי המסחר שלכם והפרנסה שלכם והנוחות שלכם כאן בינינו יקרים לכם - זכרו מהי המדינה שאתם אזרחיה. הציבור היהודי סיים לגלות הבנה ולהכיל אויבים מבית. הקרקס הבוגדני הזה הסתיים.
קבלו החלטה. אמיצה. היסטורית. עמוקה. כי אם לא - תלמדו במעשים, ולא במלים, את ההחלטה, שקיבל עם ישראל בבוקר שבת של שמחת תורה. וההחלטה פשוטה, חדה, חותכת וברורה - הקרקס הבוגדני הזה הסתיים".
כפויי-טובה איני מצליח להבין את יחסינו המעוותים אל ממלכת ירדן, ששורדת רק על כידונינו ועל מים, שאנחנו מעניקים לה בשפע - גם בשנות בצורת.
יצחק רבין רצה להוכיח, שגם הוא יכול להביא שלום - כמו מנחם בגין, והלך הרבה לקראת המלך חוסין, שהיה ידיד אמיתי של ישראל. למעשה, תמורת ויתורים נדיבים מאוד, מיסד רבין שלום דה-פאקטו, ששרר בין שתי המדינות מאז ספטמבר "השחור" 1970, שבו הגנה ישראל על משטרו של המלך מפני המחבלים ומפני סוריה. הסכם השלום לכאורה עם ירדן הפך - כמו ההסכם עם מצרים - להסכם אי-לוחמה.
מאז הוזרמו הרבה מים לירדן, חוסין מת, ולעבדאללה, בנו, שעלה לכס המלוכה (בניגוד לציפיות ישראל, כנראה), יש בטן מלאה על ישראל, או שהוא זקוק נואשות להעמדת פנים אנטי-ישראלית לשרידותו בעולם הערבי. המלך עבדאללה (השני) החליט להחזיר את שגרירו מישראל עקב המלחמה בעזה - תוך התעלמות מִטבח שמחת-תורה. זכותו, אבל צריך להוסיף את המעשה הנתעב לרשימה הארוכה של פעולותיו נגד ישראל.
כל מיני מקורבים למערכת הביטחון ולשעברים רומזים, שיש לנו תועלת ביטחונית רבה מיחסינו המעוותים עם ירדן. במהלך חיי למדתי לא לסמוך על מערכת הביטחון ועל הסודות, שכביכול מסתירים אנשיה.
אי אפשר למוטט את חמאס אחד מרעיונות העִוועים שמציפים את המדינה - בהעדר מדיניות ריאלית, מבוססת עובדות - הנו מיטוט חמאס. נכניס כבר כאן ספוילר - אי-אפשר לעשות זאת. כיוון שחמאס הנו תנועה עממית, כמו חיזבאללה בלבנון, שיש לה זרוע צבאית.
חמאס (ראשי-תיבות של תנועת תנועת ההתנגדות האיסלאמית - חרכּת אלמקאומה אלאיסלאמיה) הוקמה בשנת 1987. אגדות מקומיות מספרות, שישראל עודדה את הקמתה, כדי להצר את רגלי אש"ף - כפי שעודדה את הקמת חיזבאללה בלבנון, כדי להצר את רגלי תנועת אמל.
לחמאס יש תמיכה המונית ברחבי עזה. לא סתם אומר אליהו יוסיאן, כי אויבנו אינה תנועת חמאס, אלא עזה. לתנועה יש שלושה מופעים:
- זרוע צבאית - "גדודי עז אלדין אל-קסאם" ו"מוראביטון".
- זרוע אזרחית ("דעוה"), הפועלת לרווחת הציבור העזתי ברפואה, בצדקה, בחלוקת מזון, ברווחה ובחינוך, ובחסותם מגייסת תומכים רבים לשורות חמאס.
כל הזרועות הללו, שחלקן אינו יושב בעזה, נועדו למטרת חמאס - חיסול מדינת ישראל והקמת מדינה ערבית איסלאמית (סונית) במקומה. כמו כל ארגון טרור, החלוקה לזרוע צבאית ולזרוע מדינית הנה פיקטיווית, ונועדה לצורכי תעמולה בלבד - למרות שבמערב אוהבים לקבלה.
נראה, כי בזרוע הצבאית של חמאס היו לפני מלחמת "חרבות ברזל" כעשרים אלפי מחבלים. בהנחה, כי כמה אלפים מהם כבר נהרגו - מיטוט חמאס צריך לכלול הריגת מרבית הנותרים בעזה ובחו"ל, לפי רשימות, שאני מקווה, שהכינה קהילת המודיעין. דבר דומה עשו הרוסים בצ'צ'ניה ושלטונות סרילנקה כשטיהרו את מדינתם מהמורדים הטאמיליים. יחד עם נזק בל-ישוער לתשתיות ברצועת עזה - אך ורק כך נוכל למוטט את הזרוע הצבאית של חמאס - בתקווה להשיג את מה שקיוותה דבורה הנביאה: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שופטים ה', פסוק ל"א)