מלחמה על התודעה (1) "ניצחנו את האמריקנים לא בוויטנאם, אלא בביתם, באמריקה" - הסביר גנרל ווּ נגוּיֶן גִיאפּ, רמטכ"ל צפון ויטנאם. והוא צדק לחלוטין. למרות שרוב זעום בציבור האמריקני תמך במלחמה האמריקנית בדרום-מזרח אסיה, גם בסופה התנגדו לה אמריקנים רבים, צעירים שרפו צווי גיוס, וחמקו מארצם, כדי שלא יגויסו. גם בקרב על התודעה - החשוב לא-פחות מהקרב הפיזי (כיום נהוג לכנותו, הקרב הקינֶטי) - ניצחה צפון ויטנאם. המנהיגות המדינית והמנהיגות הצבאית האמריקנית איבדו אמון בהמשך הלחימה, וחיפשו דרך נוחה לנטוש את בעלי-בריתם מדרום ויטנאם. ד"ר הנרי קיסינג'ר סיפק להם את הסולם, שאִפשר את בריחתם מדרום-מזרח אסיה, תוך הפקרת בעלי-בריתם.
אנחנו נכשלים בהתמדה בקרב על התודעה במלחמות ישראל, ולדבר כמה סיבות. ראשית, את הקרב מנהלים פקידי ממשלה (לפעמים, קצינים ולפעמים אנשי משרד החוץ), שאין להם מושג בתחום התקשורת, אלא נקלעו בהוותם לתפקיד, ורובם חסרי מוטיווציה להתאמץ. בולט במיוחד תפקיד דובר צה"ל, שמאויש לא על-פי כישורים תקשורתיים של הקצין, אלא לפי שיקולים של פז"ם ושל "מגיע לו". שנית, ההסברה הישראלית סובלת מתת-מימון, מאי-תכנון אסטרטגי ומחסור מדהים בתחכום וביצירתיות.
פילוח את קהל היעד להסברה יש לפלח לשלושה:
- קהל הבית, כאן בישראל, שמפולח לכמה תת-פלחים - ובראשם יהודים וערבים.
- קהל האויב, גם הוא מפולח לתת-פלחים.
- הקהל הבינלאומי, שמפולח לכמה תת-פלחים.
כל פלח וכל תת-פלח מחייב התייחסות נפרדת והגישה לכולם דורשת היכרות עמוקה עם התרבות, עם השפה ועם החברה.
הסברה אינה רק קשר עם העיתונות - מה עוד שכיום העיתונות הממוסדת - מודפסת, או משודרת - איבדה את המונופול שלה על הספקת מידע לציבור. הרשתות החברתיות, שבהן כל אחד וכל אחת יכולים להיות מקור מידע, נגסו בה חזק, ומחייבות התמחות מיוחדת כיוון שחלקן בינלאומיות וחלקן אזוריות, או לאומיות.
בעידן של ביזור התקשורת מסובך יותר להגיע לקהל, למרות שלכאורה הדבר נראה קל: הצטרפו לרשת חברתית, והתחילו להציפה במידע אטרקטיבי.
במלחמת יום הכיפורים - כנראה, המלחמה הטלוויזיונית הראשונה בעולם - הציפו את ישראל כ-1,500 עיתונאים מכל רחבי העולם. כך, היה בהתפרעויות הערבים (אינתיפדות) וקורה כעת. לעניות דעתי, מערך ההסברה הישראלי אינו ערוך לטפל בהצפה כזו, שהייתה צפויה. הסברה עושים כל יום 24x7, כל השנה, ולא רק בעת משבר; ומדינת ישראל טרם למדה זאת, והזניחה את הטיפול בהסברה. לכן, היא עוסקת, לרוב, רק בהסברת-שבר, בעת חירום.
הפתרון, שהצעתי כבר לפני כארבעים שנה - להפריט את ההסברה הישראלית לטובת עמותות וארגונים שמתמחים בהסברה בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה ברשתות החברתיות ובפגישות פנים-אל-פנים עם קבוצות בציבור. פעם היה למשרד החוץ ארגון, שעשה הסברה בקמפוסים האמריקניים בתקציב זול במיוחד. רבים וטובים מבין הסטודנטים הישראלים בארצות-הברית פעלו במסגרתו - עד שנסגר. לכאורה, בגלל צמצום. תקציב המשרד. להערכתי, כיוון שהצליח לעשות את מה שעובדי המשרד בארצות-הברית נכשלו בו, כיוון שפעלו במסגרת ממוסדת, וכיוון שהיו עצלים ודפיטיסטים, ולא הסבירו כהלכה את צדקת דרכנו.
פעלתי במסגרת הארגון הזה בקמפוסים, והייתה לי התמחות מוזרה: כיוון שאני שולט בברית החדשה, הלכתי לכנסיות והסברתי להם את הגאוגרפיה של הברית החדשה - חס וחלילה, לא נכנסתי לוויכוחים תיאולוגיים. בסיפורים על הירדן, על הכינרת, על כורסי, על בקעת בית-ציידא (בט̤יחה), על מעברות הירדן (אתר הטבילה קסר אליהוד), על יריחו, על ים המלח, על המנזרים במדבר יהודה, על עין כרם, על ירושלים ועל עוד הרבה אתרים בארץ הקודש שילבתי את המסר של ברית בין הבתרים ושל ההבטחה האלוהית לאברהם - עניינים, שהיו נהירים לקהל מאזיניי.
דיפלומטים ישראלים כעסו מאוד על שהשתמשתי בדת, כדי להסביר את צדקת הציונות. לשיא כעסם הגיעו כשפרסמתי בעיתון סטודנטים באוסטין, בירת טקסס, מאמר על פרשת תל-חי, שהשתמש במיתוס הטקסני של דיוויד קרוקט ושל מבצר אלאמו. השוויתי בין יוסף טרומפלדור ותל-חי לבין קרוקט ואלאמו ואת אצבע הגליל שלנו ל"ידית המחבת" הטקסנית; וספגתי ביקורת עצומה מדיפלומטים ישראלים ומגורמים בארגונים יהודיים על המאמר. דווקא ידידים נוצריים שיבחו, שדרך סיפור אלאמו, הבינו סוף-סוף את הסכסוך הישראלי-ערבי.
שמשון המסכן קשה להסביר את ישראל. בסיסית, העולם עוין ליהודים ולמדינתם בשל המון סיבות - עוד לפני הופעת הנצרות והאיסלאם. הוא אוהב, כנראה, רק יהודים צלובים, הרוגים, טבוחים, או שרופים. לכן, יעץ לוי אשכול, ראש הממשלה, שהיה יהודי פיקח מאוד, לאלוף לעזר ויצמן, שיצא למסע הסברה ורכש בארצות-הברית אחרי מלחמת ששת הימים, להציג את מדינת ישראל כשִמשֶן דֶר נֶבֶּכדיקֶר - שמשון המסכן. לו רק היינו מסכנים ומוכים, היינו זוכים לתמיכת חלק מהעולם, אך לא היינו שורדים. כך, היה אחרי השואה וכך היה, להבדיל, אחרי טבח שמחת-תורה. אך האהדה לנו מתפוגגת במהירות, כיוון שרובה צמח על יסודות האמונה הנוצרית.
כשמשון, אין העולם אוהב את היהודי. יש לזה יסודות בברית החדשה ובקוראן כאחד. כיום, בעידן הפרוגרסיבי, אנחנו נמצאים במרכז הצד הלא-נכון של המפה; ואפילו חלקים מסוימים של יהודי העולם ושל היהודים בישראל עוינים את הציונות ואת מדינת ישראל בשל האידיאולוגיה הפוסט-מרקסיסטית, שאימצו. איני סבור, שהסברה הייתה יכולה לשנות זאת לחלוטין, אך יכלה להשפיע.
קהל הבית יהודי ישראל כבר אינם מאוחדים בתמיכתם בעניין הציוני, וחלקם אף עוינים מאוד את העניין היהודי, שהוא ההצדקה היחידה להקמת מדינת ישראל. מלכתחילה היה "היישוב" מפולג מאוד פוליטית, והשמאל הציוני עסק במאבק נגד יריביו, אך גם בחיסולם (עיינו, בערכים יוסף לישנסקי, יעקב דה-האן, אלטלנה).
דוד בן-גוריון הצליח לאחד את "היישוב" ואת המדינה בשנות החמישים סביב מטרותיו המדיניות, למרות שרבים - גם במחנה השמאל - לא קיבלו אותן (כמו מלחמת סיני, שצִיָּנּוּ 67 שנה לפריצתה ב-29 באוקטובר). כשפרש בן-גוריון מראשות הממשלה, עסקו אנשיו (ובראשם שמעון פרס) בחתרנות, שנועדה לקעקע את האמון בלוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון. חתרנותם נמשכה גם בימי "ההמתנה" לפני מלחמת ששת הימים, והביאה להצבת משה דיין כשר ביטחון בממשלת אשכול.
החברה בישראל שסועה עמוקות בכמה וכמה שסעים, שחלקם חופפים. כלומר, קל לגרום לה להיות לא-מאוחדת. בעצם, מטרת האויב לזרוע פירוד בינינו. ובכל זאת, עדיין מרבית הציבור היהודי מאוחד סביב מטרת המלחמה. אך זו אחדות לשעתה, ואחרי המלחמה, להוותנו, תימשך האיבה בין המחנות במלוא הקצף, לאורך השסעים ולעומקם. להוותנו, האיבה נמשכת בהסתה גם במהלך המלחמה.
לכן, קשה מאוד לנהל הסברה, שתטפח את החוסן של הציבור הישראלי. במצב הזה אפילו לא הצליחו להרים מסע הסברה ראוי בתקופת הקורונה.
ניתן להבחין בכמה תת-פלחים עיקריים בציבור הישראלי:
- עולים מברית-המועצות לשעבר
כל אחד מתת-הפלחים ניתן לחלוקת-משנה עד שמתקבלת קבוצה די הומוגנית - למשל, יהודים דתיים, חרדים, מתיישבים ביהודה ובשומרון, ישראלים בארצות-הברית - ולכל קבוצה כזו יש לפנות בשפתה ובמושגים מתוך תרבותה, כדי שהמסר יובן. כלומר, ההסברה זקוקה לאנשים, שמכירים היטב את הקבוצה. אי-אפשר להסביר עניין לחרדים בשפה, שמתאימה לצפונובונים; ולהפך.
הקהל הבינלאומי מטרת ההסברה לקהל הבינלאומי - יש אומרים, הניטרלי - היא לשכנעו לתמוך בנו לאור ההכרה בצדקת דרכנו. לאחר שמונה עשרים של הזנחה חמורה, תתקשה ההסברה הישראלית להחדיר את מסריה לציבור הזה. זאת ועוד, המערב נפל שדוד מול הפרוגרסיוויות, שמתנגדת ללאומיות ולדת, ובעיוות נפשי מסובך מאשימה את הלבנים בכל מדווי העולם. כך, החריפה מאוד הבעיה של ההסברה הישראלית. זאת, מול מערכת עתירת-הון של הסברה ערבית אנטי-ישראלית ולפעמים אנטישמית.
גם כאן צריך להיערך תת-פילוח, שייצור קבוצות מובחנות - למשל, יהודי ארצות-הברית (ואולי קבוצה זו זקוקה לעוד כמה פילוחים). ניתן לומר, כי מדינות אירופה המערבית הנה קבוצה מובחנת עם בעיית שפה לא-אחידה. כזו גם ארצות-הברית (אולי בתוספת קנדה). מרכז אירופה (חוץ מגרמניה) הנה קובץ של קבוצות, שנפרדות זו מזו בתרבותן ובשפתן. רוסיה הנה תת-פלח מורכב במיוחד, שצריך הבחנה חכמה בין מרכיביו. אך רוסיה מעורבת בסכסוך היהודי-ערבי - כמו סין.
מדינות בלתי-מעורבות - שאינן מוסלמיות - צריך לפלח בהתאם, ולפנות אליהן בצורה נכונה. כלומר, הדבר דורש תקציב ענק וכוח-אדם מיומן בכל סוגי ההסברה, יצירתי ושולט בהרבה שפות. מעולם לא היו דובר צה"ל ומשרד החוץ משופעים בשני היסודות הללו.