שירת השבר והתקומה אולי השירה תוכל לבטא את הסיפור של אותה שבת נוראה, של האפוס המיוחד של קיבוץ בארי. בקיבוץ גר ושר במשך שנים - המשורר אנדד אלדן. בשנת 2014 כתב בספר שיריו: "הַסּוּפָה הַמְּדַפְדֶּפֶת בִּי נִפְרַעַת". בשיר אחר שלו יש מעין משא נבואי, אולי כצופה בית ישראל ידע לחזות מה עומד לקרות: "עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ... כִּי נָפְלוּ יְלָדֶיהָ... לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם נוֹשְׁמִים".
אביא לסיום שיר שכתב בלפור חקק - ושיר שלי על זהבה וזאב האקר. כמה ימים לפני הטבח ביקרו בסוכת בתם וחתנם בירושלים. בתם היא כלתי ובני היה חתנם. בלפור חקק כתב על כך שיר - וכך פתח את השיר שלו:
הם היו בסוכה של בתם וחתנם בירושלים, יומיים לפני הרצח. זהבה וזאב הי"ד יצאו מהסוכה בירושלים אל קיבוץ בארי, אל ביתם, אל מותם. בסוכה לא ידעו כולם שזה מפגש פרידה מהם.
הטבח היה בשמחת תורה, לכן השיר שכתב בלפור חקק - נקרא "ישמחו קדושים ישמחו רחמנים": זו שורה מתוך הפיוט "מפי אל" ששרים בשמחת תורה.
הנה השיר:
"ישמחו קדושים ישמחו רחמנים"/ בלפור חקק לזכר זהבה וזאב האקר, הי"ד
שנרצחו בקיבוץ בארי, 7.10.2023
יוֹמַיִם לִפְנֵי שֶׁפָּשְׁטוּ הַפּוֹרְעִים
בְּבֵיתָם, בְּגַנָּם
הֵם הָיוּ בַּסֻּכָּה בִּירוּשָׁלַיִם
הֵם נַעֲנוּ לִדְרִישַׁת חֲתָנָם:
הַשָּׁמַיִם נִפְתְּחוּ, הֵם הִבִּיעוּ מִשְׁאָלוֹת
הֵם הָיוּ עֵרִים בַּלַּיְלָה שֶׁל הַלֵּילוֹת
כְּדֵי לְהָבִיא אֶת הַנֵּס.
הָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁבְּלֵיל הוֹשַׁעְנָא רַבָּא
נִשְׁאֲרוּ עֵרִים כָּל הַלַּיְלָה
עַד הַבֹּקֶר שֶׁבּוֹ הִגִּיעַ הַמָּוֶת
הַמִּתְבּוֹשֵׁשׁ.
הסיפור של זאב וזהבה היה סיפור מעורר השראה. זאב בן הקיבוץ התאהב בזהבה שהייתה ילדת חוץ, ובעיניי היה זה שחזור של הסיפור התנ"כי - בועז המקבל בזרועות פתוחות את רות, שהגיעה לבית לחם, כזרה לכולם, נוכרייה. כתבתי על כך שיר, שמציג את הסיפור של זאב וזהבה כהתגלמות של האֶפּוס המקראי: הצבתי בראש השיר את הפסוק ממגילת רות - פנייתה של רות לבועז:
"מדוע מצאתי חן בעיניךָ להכירני, ואני נוכרייה" - מגילת רות.
מגילת אהבתם - הקמה והתקומה
קדש לאהבתם של זאב וזהבה האקר שמתו מות קדושים בשבּת הדמים
הרצל חקק
לִשְׂדוֹת בְּאֵרִי בָּאָה הַתַּמָּה, לַקִּבּוּץ.
בִּשְׂפַת הַמָּקוֹם כְּנָכְרִיָּה, יַלְדַּת חוּץ.
בַּשָּׂדוֹת רָאֲתָה אוֹתוֹ וּפָנֶיהָ הָיוּ
רַעַד טְלָלִים, לְלֹא מִלִּים.
כְּאַגָּדָה, כָּמוֹהָ נַפְשָׁהּ לִכְמֹהַּ, כִּי הָלְכָה
בַּשָּׂדוֹת לְלַקֵּט חֲלוֹמוֹת וְשִׁבֳּלִים.
אֵלֶּה הָיוּ יָמִים שֶׁל תְּקוּמָה לֹא שׁוֹקֶטֶת,
וְאַחֲרָיו לִבָּהּ יַהֲלֹם, טוֹוֶה חֲלוֹם.
לָהּ חַמָּה, קָמָה. וּמְלַקֶּטֶת.
זָהָב בִּשְׂעָרוֹ וְעֵינֶיהָ אֵשׁ,
לֵב אֶל לֵב, וּמָה עוֹד תְּבַקֵּשׁ.
שְׂדוֹת בְּאֵרִי - הַבְּאֵר שֶׁל הָאַהֲבָה,
זְאֵב יָדַע לָגֹל אֶת הָאֶבֶן
וְזֶהָבָה מִנִּשְׁמָתוֹ חֶרֶשׁ שָׁאֲבָה.
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה הִשְׁתַּנָּה מֵאָז,
אֲבָל זָהַר הַקֶּשֶׁר הִלָּהּ שֶׁל פָּז.
גַּם בְּבוֹא הַיּוֹם הַנּוֹרָא, נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ
נִקְשְׁרָה. נָגַהּ לָהֶם שָׂדֶה שֶׁל אוֹר,
מִמֶּנּוּ עִקְבוֹתֵיהֶם לֹא שָׁבוּ אָחוֹר.
תָּמִיד זָכְרוּ שְׂפָתֶיהָ פִּיו הַמְּלַחֵשׁ
אֵלֶיהָ, אַיֵּךְ.
אַתְּ הַזָּהָב שֶׁלִּי,
בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ.
הוּא בְּנִשְׁמָתָהּ, הִיא בְּנִשְׁמָתוֹ.
אַגָּדָתָם תַּמְשִׁיךְ בְּחַיֵּינוּ לְמַלֵּא וּלְזַכֵּךְ:
כִּי יוֹם מוֹתָהּ, גַּם יוֹם מוֹתוֹ.