"שלום. נפרדים בגעגוע מחברתנו ויויאן סילבר". כך במילים לקוניות אלה ניסח ארגון "בצלם" את מודעת האבל על חברת הנהלתו. ויויאן הייתה בת 74 כשנרצחה בידי מפלצות החמאס בביתה בקיבוץ בארי. רק כעבור חודש זוהתה גופתה, אחרי שנחשבה עד אז לחטופה. בעיני החמאס היה לה "חסרון" כפול - היותה יהודיה ו"מתנחלת" בסמוך לגבול עם רצועת עזה. עובדת היותה חברת "בצלם" הפרו-פלשתיני - לא עזרה לה להינצל מהגורל המר.
"בצלם" הוא אחד הבולטים בארגונים בתוכנו, שמגנים את "האפרטהייד" הישראלי, את "הכיבוש" ואת המתנחלים. לדידם, הפלשתינים צדיקים גמורים, שנגזלה מהם עצמאותם על-ידי "הכובש הישראלי". מלחמתם-רצחנותם ניתנת להבנה אם לא להצדקה. הם לא יתאבלו על אזרחים ישראלים אחרים, שנרצחו בדם קר.
מודעת האבל התפרסמה כמובן בעיתון הארץ, שמתפרנס, בין השאר, ממודעות ההתרסה שמפרסמים ארגונים קיקיוניים וקולניים אלה. ארגונים ששופכים דלק על מדורות שמבעירים האנטישמים בעולם, שונאי ישראל ומניפי השלטים "פלשתין מן הנהר עד הים". במילים אחרות: השמדת מדינת היהודים.
גם בימים אלה, כשישראל מוצאת עצמה תחת מתקפה ברברית, מאות מאזרחיה נטבחו, ורצועת עזה הופכת לעיי חורבות על תושביה האומללים, "בצלם" ושות' מגבירים את תעמולתם. חבריהם בוודאי הוכו בהלם, משנודע דבר הירצחה של אחת הפעילות הבולטות שלהם, ה"מתנחלת" מבארי, תומכת תמימה ב"חזון שתי המדינות", כלומר במדינה פלשתינית בקווי 67.
ויויאן ז"ל האמינה בכנות באפשרות של שותפות יהודית-פלשתינית. הושיטה יד של שלום לעזה - ועזה השיבה לה בסכין רצח. היא וחבריה חיו ב"קונספציה" הזויה מול ארגון רצחני-אנטישמי-נאצי, שבעיניו היהודים הם כופרים, קופים וחזירים. בני מוות.
חמאס לא הסתפק במה שהותירה לו ישראל בנסיגתה המופקרת, החד-צדדית, ב-2005. חמאס לא התחשב באירגוני "שלום" ישראלים כמו "בצלם", "יש גבול" ו"די לכיבוש", והמיט אסון שואתי על שכניו, ישובי העוטף ויושביהם, וגם על שני מיליוני עזתים. והנה, חודש וחצי לאחר הטבח הנוראי, מפרסם "יש גבול" מודעה מזעזעת, כמובן בהארץ, שכולה הסתה נגד מתנחלי יו"ש ו"ההרג בשטחים הכבושים". מודעה שמשרתת את האנטישמים, שהרימו ראש בכל אתר ואתר על הגלובוס. טרור פלשתיני? רצח יהודים? - יוק.
"בצלם" מתגדר בכמה שמות "מפוארים" במועצתו הציבורית וביניהם דוד גרוסמן, חוה אלברשטיין ורבקה מיכאלי. אבל הנה הפתעה נעימה. השחקנית גילה אלמגור, שאף היא נימנתה על מועצתו הציבורית, הודיעה שהיא מתנערת מ"בצלם": "אני יהודיה, ציונית, ישראלית. תמיד הייתי ותמיד אהיה. איש לא ייקח זאת ממני. בליבי ובנפשי זורם דם יהודי שנקרע ונשבר מאירועי השבת השחורה. אני מחזקת את הצבא הנפלא שלנו ולחלוטין מתנערת ומוקיעה ממני כל מי שטוען שאין צדק בקיום מדינה יהודית בארץ-ישראל. שלחתי מייל לארגון לוודא שאיני משויכת אליו. עמדתי תמיד הייתה ותמיד תהיה ששלום אפשר לקיים רק עם פרטנר. בשבת השחורה, חמאס הבהירו שכל רצונם הוא הרס וטרור".
מה חבל שגילה לא עשתה כן לפני שנים ספורות, כאשר מנכ"ל "בצלם", אחד חגי אלעד, נשא נאום שטנה במועצת הביטחון של האו"ם, העליל שישראל עסוקה "בשגרת הכיבוש באין מפריע, בתהליך מחושב היטב של קריעתו לגזרים של עם שלם, פיצול אדמותיו, ושיבוש חייו: ניתוק רצועת עזה מהגדה המערבית, פיצול הגדה למובלעות קטנות, ובידוד מזרח ירושלים משאר הגדה באמצעות חומות".
חמאס ואש"ף לא יכלו לנסח זאת טוב יותר. אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא, וחבל שהחברים האחרים - שלא כמו גילה אלמגור - מתעקשים בהזדהותם עם ארגון שמאל קיצוני, שמכפיש את חיילי צה"ל ומתדלק את שונאינו.
עם היוודע דבר הירצחה של ויויאן סילבר הי"ד, לא חסכו חברותיה שבחים על פועלה למען השלום, כלומר נסיגת ישראל מכל שטחי יו"ש, פתיחת שערי עזה לכל דיכפין ערבי, הרוצה לעבוד בשדות העוטף או לקבל סיוע רפואי בישראל. הלקח האסוני לא נלמד. "בחייך ובמותך ציווית לנו את השלום", ייבבה תנועת "נשים עושות שלום", שידן המושטת לאויב נענתה בטבח "שוחרי השלום". ב-7 באוקטובר הארור ויויאן סילבר נרצחה, ועימה נרצח חזון השלום המדומה. צה"ל התעשת ומכה בעוצמה במחרחרי המלחמה.
אין זה מפתיע, כי גם אחרי המכה האיומה שקיבלנו, צדיקי "בצלם" לא יעשו חשבון נפש. הם ימשיכו לחרחר "שלום" תבוסתני, שמשמעו החלשת ישראל. גם אחרי חיסול שלטון החמאס, עוד ימשיכו הללו להפיץ עלילות כזב על המדינה, להזמין לחץ עליה בזירה הבינלאומית, ולהתעלם מהשאיפות החסלניות של ארגוני הטרור. לדידם של שונאי ישראל, כיבוש הוא גם בקיבוץ שבו התגוררה הלוחמת ב"כיבוש". שלום, שלום - ואין שלום.