הלחלוחית בקצה העין למראה בואם של החטופים הביתה היא ההוכחה הטובה לאתוס והנרטיב היהודי והישראלי ביחס לחיי אדם. הדרך להשלמת המבצע להשבתם של כל החטופים היא כנראה עוד ארוכה, אבל תקווה בלב יש תמיד. ואחרי זה, צריך לשאול ביושר האם זו תמונת ניצחון ישראלית, כזו שיכולה להחזיר לא רק את החטופים אל המולדת, אלא גם את הביטחון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו לאחר אותה שבת שחורה? האם יש בה, בתמונת החיבוקים המהולים בבכי מעורב של שמחה על השבים ועצב על הנותרים כדי לסייע לישראל להשיג את מטרות המלחמה היסודית שהן השמדת שלטון חמאס ברצועת עזה לצד השבתם של בני הערובה. בשורות הבאות אנסה להשיב על שאלה מסובכת ומורכבת זו. מלחמה אינה משחק ספורטיבי שבסיומו זהות המנצחת ברורה. מלחמה היא אירוע שבו יש נקודת פתיחה ולא תמיד נקודת סיום ברורה. הצד היוזם קובע מטרות, המשרתות אינטרס לאומי או מדינתי. ככל שהמטרות מושגות במהירות כך יש סיכוי להכרעה מהירה ולהשגת האינטרסים. הדרך להשגת המטרות היא באמצעות יעדים שהם תמיד מדידים (למשל: כמה מנהרות פוצצו, כמה מפקדות נחשפו, כמה כני שיגור הושמדו, כמה רקטות יצאו מכלל שימוש). ישראל מאז 2007 הציבה מטרה של מניעת ירי לעבר העורף. הצמצום המשמעותי בירי ארוך הטווח לעבר ישראל הוא אינדיקציה אפשרית לכך שישראל אולי קרובה מאי פעם להשגה. אם אכן חמאס ושאר ארגוני הטרור לא יוכלו לבצע ירי תלול מסלול לישראל, המטרה הזו תשרת את האינטרס הישראלי של השבת הביטחון לעורף הישראלי (אבל לא לתושבים שחיו בעוטף). אם הם ישמרו את היכולת, לא ננצח. נכון לעכשיו, ישראל יכולה להציג ניצחונות טקטיים ומבצעיים. פגיעה באלפי מחבלים, השמדת אמל"ח, חשיפה ופיצוץ של מנהרות (כולל מתחת לבית החולים שפאא' - למה? האם חמאס דרש זאת? אם כן, נכנענו לדרישה) וכמובן עמידה ביעדי המשימות שהדרג המדיני הטיל על הכוחות הלוחמים. לעומת זאת, אם ישראל רוצה להשיג ניצחון אסטרטגי, היא עדיין רחוקה ממנו. גם אם הנחיית ראש הממשלה לחסל את ראשי חמאס - בעזה ובכל מקום - תתממש, זה לא יהיה ניצחון אסטרטגי. לכל היותר הישג טקטי ותודעתי שיביא להצהרות בומבסטיות שאוזן ישראלית אוהבת לשמוע. כמו למשל: ידה הארוכה של ישראל תגיע לכל מחבל ונבוא איתו חשבון. ניצחון ישראלי ברור הוא החלפת הגורם המנהל ברצועה והסרת האיום הביטחוני מאזור זה על כלל אזרחי ויישובי ישראל. צריך לומר ביושר: אם זה לא יקרה, גם בתסריט שבו כל בני הערובה ישובו הביתה, לא ננצח. גם אם הדרג המדיני יכריז על ניצחון. יתרה מכך, לא רק שלא ננצח, אלא שהעולם הערבי יוסיף לראות בישראל מדינה חלשה, מעין "נמר של נייר". זה לא רק יזמין את האויבים שלנו לנסות ולהלום בנו פעם נוספת. זה גם יביא, כנראה, להערכת מצב מחודשת ביחס לתועלת מהקשרים עם ישראל אצל כל המדינות הערביות שחתומות איתנו על הסכמים או כאלו שמתכוונות לקדם נורמליזציה מולן. אשר לחמאס, מורכבות המונח ניצחון פשוטה הרבה יותר: שרידות שלטונית בעזה היא האינטרס הראשון של התנועה. לא חשובים היקף ההריסות וגם לא ההרוגים מבין האזרחים, ובלבד שהתנועה לא תשמוט את השלטון מידה. זה בדיוק מה שח'אלד משעל ואסמאעיל הניה אמרו השבוע לגורמים פלשתינים שניסו להסביר להם ששלטון חמאס הסתיים. ראשי חמאס כלל לא מוכנים לדון בתסריט הזה. חמאס, לדאבון הלב, מנצחת גם בקרב ההסברה. זה קורה לא משום שדובריה טובים יותר משל ישראל, אלא משום שהיא מנצלת בציניות כל תמונה על-מנת להציג (שוב) את הפלשתינים כקורבן. לעולם המערבי, שרובו כלל לא מבין את מורכבות הסכסוך זה מספיק. ישראל החזקה אומנם הופתעה ב-7 באוקטובר, ואולם מאז היוצרות התהפכו. בשורה התחתונה, הדרך לניצחון ישראלי ארוכה. היא מתחילה בחידוש הלחימה מיד לאחר הפסקת האש וירידה לדרום הרצועה. כל עוד יש שעון לחימה בינלאומי, בהובלת ארה"ב, אסור לתת להזדמנות היסטורית זו לחמוק מידינו.