לפנינו שני ספרי שירה, שיש בהן טלטלה של רגשות - ספר אחד חושף שמש שנרדמת וספר שני מגלה לנו מעוף לילית קסום. שני הספרים חושפים מסעות פנימיים וסערה לא נגמרת. נתחיל בשירתה בספרה הראשון 'כשהשמש נרדמת לפני השקיעה'. הכל מתחיל ביופי של שקט, בריחוף, בחלום:

'שקט העיניים מרחפות אל אדן החלון

שקט כמו חלום. הזגוגיות מתנפצות לחתיכות של שלג דוקרני'.

כך פותח ספר השירה של איילת שמעוני "כשהשמש נרדמת לפני השקיעה". אנו שואלים את עצמנו, האם יש עוד מקום לשירה בעולמנו, ובאבחה אחת של התנפצות השקט, אנו מקבלים תשובה שסוחפת אותנו לעולם נחבט ונלבט. אם לרגע חשבתם שזו סערה בחוץ, המשוררת תאמר לכם את האמת הפנימית:

"כל זה קורה בתוך הבית, בין הכתלים לזגוגיות".

אנו קוראים סקירה זו כשהעולם מסביב אכן בסערה, סערת רגשות, סערת קרב. האם השירה היא המרפא והמזור? האם השורות המתנגנות שהלב מייחל להן, לא יתנו לנו תחושה של נועם ושלווה? הורגלנו להאמין, ששירה אמורה להכניס יותר הרמוניה, יותר עידון לחיינו, והנה שורות של שירה, שחובטות בנו ובמציאות. זו שירה שאומרת לנו, יש כוח למילים לחשוף פחדים, לחשוף התפרצויו של עולם משתנה. הלב שואל כמובן, האם זו חוויה מעצבת דרך, האם זה משנה אותנו, האם עלינו לזכור זאת כדי להתכונן לחיים שאחרי כל זה. איילת שמעוני מבינה לליבכם, וכך נמשך השיר:

'אי אפשר להתעורר, העיניים פקוחות כמו איים של זיכרון./ הן אינן זקוקות לראייה, הן זקוקות לאור ולחום'.

המשוררת מבקשת בשיר זה 'אור וחום' - וכל כולה נסחפת בתנודה של שינויים, 'בתהליך הפוטוסינתזה של הלבן לבן/ הפתיתים משוננים.../ננעצים בוורידי המבט, תולים אדם שלם וחי לייבוש". מבט ללא רַחֵם, כתיבה אל עומק התמוּרה. החשש מן ההוויה הצוננת, הדוקרת, אינו מרפֶּה, והשיר מתאר את שארית הפלֵיטה השורדת:

'האנשים חמים ויגעים מתחת לברד'.

שם השיר אכן הכין אותנו למציאות הסוערת - 'מתחת לברד'. הכותרת כמו רמזה לנו: רְאו, הוזהרתם.

התמודדות עם מציאות שמשתנה

בשיריה של איילת העולם לא שקט. הסיסמוגרף שלה קולט את פניו של העולם המשנה פניו. שירתה של איילת לא נרתעת מחוויות מטלטלות. זו כתיבה שיודעת להתמודד עם מציאויות מתחלפות, עם רגעים שבהם המראות קשים מנשוא. אין זו מציאות שמתחבּרת ליבּשת אחת. החתירה הזאת להבנה שונה של החיים נוגעת בשברים. איילת משתוקקת למבט הפורץ גבולות - "העיניים פקוחות כמו איים של זיכרון". התנפצות הזגוגיות אינה מניחה לנו, זו דרך לקלוט את המאבק בין החלום למציאות. בשיר שלאחר מכן אנו מבינים, מה טיב החיים האלה - וכך בשיר הבא 'במקום שבּו' אנו מגלים תובנה נוספת:

"אני חיה במקום שבּו החלומות גולשים בעד שמשת העולם".

דימויי האיים אכן לקחו אותנו לאותו אוקיינוס, לאותם נחשולים - ובהמשך השיר הזה אנו מיטלטלים לשורה שחובטת בנו:

"חלומות שוטפים תדיר את חופיו של אי-המציאות,/ מרככים את הצוקים המתאַנים לָעין,' ננעצים בתריסֶיה, מונעים אותה/ מלהיעצם/ ולהתעצם'.

אכן מעֲבר עוצמתי בין מצבים - ולא שכחנו את הסיומת של השיר 'במקום שבּו' - לתקווה שיש בה חלום נשגב, כמעט אוטופיה: 'לחבּר את חתיכות הזכוכית הצבעוניות של השקרים לוויטראז' של אמונה' - עמוד 7. אל תתפלאו, אם המציאות והשירה נחבטות זו בזו, זו מהות הארספואטיקה של איילת שמעוני, ולכן הסערות לאורך כל מסע המילים הזה מובילות לסיומת הזו, לכוחותיה של המשוררת לצלוח את המשברים, את השרטונים, המאבק הפנימי הוא חלק מן הפואטיקה. היא שומעת את נפץ הזגוגיות, את מטח הגלים, את צעקת השירים. כך מסתיים השיר:

'שטופה באור חול אבל יקר/ כמו השיר אשר נגדע/ מן החיים/ אני חיה'. . עמוד 7. בעולם ששכח את שירת החֶמדה הגנוזה של הבריכה, את הצפרירים של ביאליק, הנה נקלענו לשַיט בתוך אוקיינוס אחר. זו לא בריכה קסומה ומעודנת. הנה כי כן, שירתה של איילת שמעוני רווית ניגודים, סוּפה, התחבּטות. זו דרכה של איילת שמעוני להבין את המציאות המתהפכת. זה עולם משַנֶה פנים ולַשירה קשה למצוא בו הרמוניה ויופי ועדינות. כותבת איילת:

"לא תאסור רוחי בעוגן משמעות/ כי טעם וניחוח הם מנחותיי לך,/ ולא תפליג אל ים הסובלנות".

בעולם כזה גם האהבה נחבטת בינו לבינה, בין בדידות לבדידות -

"הביטה/ בראי: גם שם כפול הכול./ הֲנח לשלמותי וחפש את בדידותךָ". עמוד 34 .

בכוח השירה - להציל מן הקללה והמאֵרה

שירים חסרי מרגוע. ומה מקומה של המשוררת בעולם כה תזזיתי? בכוח המילים היא זו שמצליחה לחבר את החלקים לשלם אחד, ולא קל לעולם לקבל זאת, להסתגל לכוחות הפואטיקה כנגד הסערות. זו שירה אחרת וקשה לכותבת לגעת בַּעדנה שחלפה, במציאות הדוקרת, בשברי החלונות. זה גם גורלה של השירה ואולי זו דרכה של איילת לבַכּות את גורל השירה, שנקלעה לעולם אחר, קשה יותר, דוקרני יותר. כותבת היא בשיר 'דרכי הזיכרון':

"היא תועה בדרכים הזהובות/ הגולשות ונושרות מקרקפתו של המִדבָּר".

מה יוותר מן המסע הקשה הזה להבין את המציאות. האם יימצא הפשר, תתגלה המשמעות? לקראת סיום השיר אנו חשים את אי-היכולת להתקדם, זה הרי עולם שאינו מקבל את השירה שחושפת ישות קודרת וקשה. האם יש מי שיבין זאת, האם יש מי שילך בעקבותיה? התחושה המרה של השירה בעולם כה נוקב וקשה היא התפכחות, ולעתים נסיגה וכך כותבת איילת: היא הולכת אחורנית למחות את עקבותיה - אלה המילים, עמוד 39. הים, הגלים, השברים, הקקטוסים הדוקרים המופיעים בסיומו של אותו שיר - כל אלה מעידים שהטבע על יופיו המרתק הופך למשל, לאלגוריה של חיים שאינם חדֵלים מלהֵאבק. המשמעות אינה קלה לעיכּול, לַהבנה. שורות השירה מנכּשות, מחפשות פנימה, מחכּות לחצוב מן המסע הכואב רגעי התפעמות. העולם בחוץ הוא משל לחיים בתוך הבית, לחיים של האדם בין קירותיו. בשיר הפתיחה, שבו נרעדנו מן החלום ומן הזגוגיות המתנפצות לחתיכות, כבר אז גילינו, כי לא נוכל לברוח מן ההכרח להבין הכל עד תום, לחיות את ההרמוניה שנשברה:

'כל זה קורה בתוך הבית, בין הכתלים לזגוגיות'.

ברגעים של מבט חוצה זמנים, אנו חשים שיש כאן חיפוש אחר גן העדן האבוד, ובין השיטין לוקחים אותנו הרמזים לאותה בראשית של אובדן החלום.

'לא תיארתי לי/ את חרב הכּאב המתהפֶּכת'. עמוד 38.

זו החרב מגן העדן האבוד, המסע אל הדעת והאהבה לא יחדלו. המשוררת נחושה בדרכה וכתיבתה נותנת לנו להבין שתפקיד השירה לגרום לנו להתפכח - לראות מה קורה בין זמן לזמן - בין החלומות לפנֵי, לבין החבטה אחרֵי. כך כותבת איילת: 'ואיך אשוב ואעמוד מול העולם/ אבל הפעם/ יחידה/ וחדה כמו החרב המפלחת את ההווה לפני ואחרי/ ואחרי - - '. שם - עמוד 38. שירים אלה שפורסמו בשנת 2018 בספר 'כשהשמש נרדמת לפני השקיעה' נכתבו בתחילת הדרך במסע מפוכח אל המאבק והמכאובים - והנה אנו עדים למטמורפוזה בספרה השני - 'מעוף הלילית', שיצא לאור בשנת 2022. האם הברד והמאבקים ישנו פניהם ונגלה עולם חלומי יותר, נבואי יותר?

המסע החדש אל עולם קסום יותר

שם הספר השני הוא 'מעוף הלילית' - וכבר עטיפת הספר סוחפת אותנו לריחוף בין עננים, הַמְרָאה בין רקיעים, הלילית נוסקת וסביבה רחש הפרפרים. לב הקורא שואל: האם שוב ניקָלע לעולם שבור ומלא תהפוכות? השם לילית כמו מכין אותנו למחול שדים. או שמא הלילית רוצה להאיר לנו עולם של פֵיות, של אגדות? יש תחושה של פחד, השם לילית מצייר לנו עולם מכושף, רוחניות מעולם אחר. ואכן - המסע של לילית לא מבטיח לנו מסע אל הרמוניה אצילית ומעודנת. כבר המוטו על בספר מנסה לרמוז לנו לאיזו דרך נקלענו, לאיזה עולם נסחפנו. כותבת איילת במוטו שלה:

"לילית לא מרפש נולדה, אלא מרשף האהבה".

המשוררת מבקשת לפלס לה דרך ל'מרחב שטופי האור'. כך בספר זה, עמוד 13. היא עורגת לשינוי, מנסה בכוח הפואטיקה ליצור מהפכה אחרת. לתת לדמוניזציה להתחלף בעידון רוחני. לרגע המסע המחודש הזה יוצר אווירה קסומה. כך היא ממשיכה אותה שירה על הלילית:

'עשֵׂני אלוהַ/ פֵיה טובה/ אור ומזור ללב/ פּרח, אדם וחיה'.

הרי לנו שירה שמבקשת להתחדש, להיטהר. רְאו נא את מגע הרכות בעולם הזה שמבקש מזור ומגע של פרח. כך כותבת איילת - ושימו לב מה קרה הפעם, כן, הגשם שטף הכול, והפעם אין זה בּרד, אבל בקבּלת העולם יש מגע של נשיקה.

"כשרִיני חזרה מן העננים/ הגשם ירד ושטף את הכול

גם את הדלתות הסגורות/ וכשאנשים כעסו שלא נקי בפנים

רֵיני נישקה את הגשם/ והלכה לישון". - עמוד 10.

המאבק בין בדידות לבדידות, שראינו בספר הקודם מקבל כאן מעוף אחר, משק של געגועים ורצון למגע:

'אני משתגעת מרוב געגועים./ למעשה, אני צריכה להתגעגע למין האנושי, לנשמות אי-שם, האחראיות לכול,/ לנשמה שלי עצמי,/ אולי אתה שם, כשאני מביטה בָּראי'. - עמוד 12.

האם יש בשירתה החדשה רטט של חיים חדשים, מבט אחר על המציאות, דרך להתחבר לרגשות, לאהבה? אכן הגוונים מתחלפים, דופק החיים נשמע אחר. הנה לפנינו איילת מרחפת בין אור לעשן, איילת מתארת עיר - ולה אדמומיות של שקיעה ומצב נורא ומחנק. חשים אנו בעוז את העשן כולא את האוויר, אבל השירה הנלושה בין 'מוצק ללא כלום' מפרפרת - יש עדיין רטט, יש חיים. השיר מוצא ניחומים ברעד המיוחד הזה:

"רוטטת כבועה בין מוצק ללא כלום,/ לאדמה יש דופק שזורם, וקצב חי". עמוד 34.

סיומו של אחד השירים מכין אותנו להתעוררות אל משמעות היופי:

'קוּם לתחִיה הניצן הקסום'. עמוד 38.

לא שכחנו את הקקטוסים הנוראים בספרה הראשון והנה כאן יש דרך לראות בהם את היופי והקסם, קקטוסים מלֵאי הדר. ואל תתפלאו אם מעבר לשירים המתארים התחבטויות יש רגעים של תשוקה להתגלות, לראות את האור. הנה 2 דוגמאות: בעמוד 28 תמצאו הופעה על טבעית של בת קול, בעמוד 29 הנה נגלה לה מלאך. המילים משרטטות לנו מזיגה של טוהר וכשפים. התשוקה עולה על גדותיה.

"אהובי המלאך זה אתה".

שירתה נחשֶׂפת עד תום כדי לספוג את הטוהר של העולם, לקדֵש אותו בתפארת ההוויה בבראשית שלה:

"עתה כשהשֶקט נמתח

על גליון ניר דק, שעוד דק וַאני עמו,

עירֻמה כּביום היוולדי, את גוּפי

הותרתי מאחור. איני יודעת דבר מלבד רטט נגר

ובת קול שאומרת: זה פֹּה".

האם יש משָׂא נבואי מעודן מזה?

בעמוד 31 תמצאו תמונה שלקוחה מגן עדן אישי שמובילה את המשוררת מ'שקיעה אדומה' אל מציאות חלומית מֵאין כמוהָ, אפילו הרוח נראית בצבע השמַים:

"על פני ההר נושֶבת רוּח כה קרה וכה לוקחת,

את נפשה היא מְנידה בערסַלה,

כה קר לה וכֹה טוב בעֲלטה, בְּרוח כה כּחֻלה".