סגנית נשיא ארצות הברית פמלה האריס הציגה אתמול עמדה אמריקנית מדויקת ונאורה לעיצוב החיים בעזה לאחר המלחמה. היא אמרה במפורש כי הרשות הפלשתינית ראויה לרשת את שלטון חמאס, ובלבד שתעבור תהליך של התחדשות, שיפור.
ככל הידוע ארצות הברית מפעילה לחץ על ישראל - לצד תמיכה עמוקה בה - שתיאות להסדר זה. אך בנימין נתניהו, אשר השתלט הלילה בגסות דיקטטורית על כל מסכי הטלוויזיה למשך כשעה שלמה, מסרב. במסיבת העיתונאים שערך (להלן) הזכיר לו אחד הנוכחים כי הרשות שברמאללה משתפת פעולה עם ישראל בתחום הביטחון ואם כן מה רע שתשלוט גם בעזה? לא, ביבי בשלו.
הוא אומר שאינו רוצה את הרשות מפני שהיא מחנכת לטרור. ההפך נכון, הוא חושש מן הרשות שמא תיכנס למשא-ומתן לשים קץ לטרור ולסכסוך בין שני העמים. ביבי אינו מעוניין, הוא צריך עימות עם הפלשתינים. לא כן אזרחי ישראל. רובם המכריע רוצה משא-ומתן עם הרשות הפלשתינית. ביבי מחבל בחתירה להסדר כזה, עתה ביניים ולימים להסכם קבע.
ראוי להבהיר לכתב המרשים ירון אברהם בערוץ-12: כן, אם יופעל לחץ אמריקני על ישראל שתסכים לנוסח של האריס ראוי להיענות לה; אבל בעיניי אין צורך בלחץ. אני מציע לישראל לאמץ את תוכנית-האריס כאילו נכתבה בירושלים בעברית.
בני גנץ וגדי איזנקוט היכן אתם? נרדמתם? תגישו עוד הלילה הצעה לסדר היום של הממשלה, שישראל תאמץ את העמדה האמריקנית מינוס אספקת דלק לעזה. היא משרתת אינטרס אמריקני? מה טוב. והיא גם משרתת אינטרס ישראלי? מה טוב פלוס.
תקשורת בקלונה התקשורת הישראלית נגלתה הלילה בקלונה. שעה של תעמולת בחירות באורח בלעדי לבנימין נתניהו. אפילו לא נמצא פרשן שילווה את המשדר בזמן אמת. השאלות של העיתונאיות והעיתונאים היו דווקא ראויות. רק שביבי חמק מכל תשובה מציקה. כל הזמן חזר הפזמון: אני. אני. אני. ואני. ואני.
רביב דרוקר, למשל, חזר לשידור ב-21:15. גם אהוד יערי ובן כספית (פרשנות שלושתם הייתה דווקא מאירת עיניים). הדיקטטורה הישראלית על פרשת דרכים.
קרב סגל-שרון קראתי בשעשוע מביך את חילופי הדברים בין עמית סגל לבין גלעד שרון, שהזכירו את מעידות הוריהם חגי מזה ואריאל מזה והעשירו את הטקסט במלים כמו "שופר" ו"שפן". לא אתייחס. אך אסכם לעצמי את ההינתקות מעזה.
שרון עשה מהלך אסטרטגי ראוי בפירוק גוש-קטיף, שלא היה לו מקום בין שני מיליון הפלשתינים בארץ פלשת אף שהיה פינת חמד לתפארת מדינת ישראל. המהלך לקה בשני כשלים: שרון בנחרצותו פעל בכוח ולא בכוח השכנוע, ולא ניסה לרכך ולהסביר ולהציע חלופה הוגנת לאנשים הטובים שייושבו על-ידי ממשלת ישראל באזור שגוי; והוא סירב לנהל משא-ומתן עם הרשות הפלשתינית כדי להעביר אליה את ניהול הרצועה בצורה הראויה, וזה הוליד קשיים רבים. חבל.
לא שרון נושא באחריות לעליית שלטון החמאס, שבנימין נתניהו העניק לו כדברי גלעד שרון הנכונים, דמי פרוטקשן. אהוד אולמרט אשם. כראש הממשלה לא התערב ב-2007 למנוע את ההפיכה האלימה של חמאס ברצועה תוך השלכת פעילי הרשות הפלשתינית מן החלונות והמרפסות והגגות. בנימין נתניהו מצא שלטון חמאס מאורגן. אך הוא טיפח אותו והעביר לו כסף קטרי רב ודרדר את ישראל לשפל כבר בעסקת החילופין של גלעד שליט רק כדי לא להחזיר את הרשות הפלשתינית לניהול הרצועה.
אחרי 14 שנות שלטון (עם הפסקה קצרה) איש אינו יכול לומר כי קודמו נושא באחריות למשבר, לאסון, שפקד אותנו ב-7 באוקטובר וטרם הסתיים. זה רק ביבי. במסיבת העיתונאים הכחיש ביבי בזעם את האמת, שהוא שיתף פעולה עם חמאס. "אתה כועס יופיטר, סימן שאינך צודק". זוכר, ביבי?
שרשי האנטישמיות כבר הזכרתי כאן לפני זמן-מה את ספרו של ד"ר נתן רון "ארסמוס והיהודים: הומניזם ואנטישמיות בראשית העת החדשה". לכאורה תיאור אירועים ומחלוקות משלהי המאה ה-15 ותחילת ה-16, אבל עם לקחים אקטואליים. במהות העניין יש לזכור כי הנצרות לא רק לחצה על היהודים להכיר בתורת ישו אלא גם כאשר נכנעו ונענו והתנצרו לא האמינה להם כי אכן עשו את מהלך ההתבוללות בלב שלם. הבאתי כאן אמירה מן הספר לפיה טענו הנוצרים המקוריים כי היהודים הם כמו סלע שאינו כשיר להתבשל גם אם שופכים עליו רותחים משך ימים ארוכים. כך, לדבריהם, היהודים. הם אינם נוצרים באמת. גזענות אנטישמית לשמה.
שזידריוס ארמוס מנוטרדם שהלך לעולמו בן 70 בשנת 1536 נחשב בכנסייה ל"נסיך ההומניסטים". אבל האם איש משכיל ונשוא הפנים זה, מחבר הספר הסאטירי "השבח לטפשות", היה ראוי לתוארו זה גם ביחסו ליהודים? היו מי שהשיבו בחיוב, אך לא לפי ההוכחות שהציג ד"ר רון. אומנם לא הטיף לנקוט צעדים אלימים נגד היהודים אבל בפועל הדיר את רגלם מחצר הכנסייה, ומכל מקום מתביעתם להיות שווים במעמדם.
התקופה התאפיינה במה שהעולם חווה עתה בזירה שהיא לא רק דתית אלא גם חילונית.
יהודים מומרים רצו להשתלב בעולם והפכו ל"יותר קתולים מן האפיפיור". לפיכך העידן ההוא ראה עימות מרתק. המומר יוהן פפרקורן בעידוד הדומיניקנים תבע להשמיד ולאבד את כל ספריהם של היהודים וניהל מלחמת חורמה בשפה העברית. ומי התייצב מולו? נוצרי נבון ומשכיל ורחב אופקים בשם יוהנס רויכלין שהתייחס לנכחות היהודית באירופה כחיזוק להשקפה הנוצרית האמיתית, ובהקשר זה היה לחסיד השפה העברית וביקש ללמוד מספרים אלה. התנ"ך והמשנה והגמרא נותרו על מדף הספרים גם לתועלתה של הנצרות.
הוויכוח ב-2023 שונה לחלוטין מזה אשר התנהל בין רויכלין לבין פפרקורן, אבל דפוסיו זהים. קואליציה של נוצרים קיצונים ומוסלמים חמומי מוח וליברלים המסרבים להבין כמה נזק גורמת עמדתם התומכת בחמאס פועלת על-פי הדפוסים הישנים של רויכלין ופפרקורן, ונמצאים גם מעט יהודים אשר מצטרפים לזדון.
אחד מהם הוא הסנאטור ברני סונדרס, שלא המיר חלילה את דתו אבל במונחים מודרניים הוא ממלא במידת מה את תפקידו של פפרקורן. גרוע ממנו עומר ברטוב - בנו של הסופר חנוך ברטוב - שהרחיק לכת עד כדי ייחוס לצה"ל המגיב על אירועי ה-7 באוקטובר התנהלות של רצח עם. אני משוכנע כי חנוך - מי שחיבר בין השאר את הביוגרפיה על דוד (דדו) אלעזר - מתהפך בקברו. רק שבנו עומר ירד מהארץ ואינו שומע את זעקותיו של אביו מסופרי דור-תש"ח.
חמישה היסטוריונים מקצועיים הגיבו לעמדתו במאמר משותף, ונהגו כראוי. אבל מכונת הרעל סובבת לה כרצונה ומתעלמת מן הטיעון המוצק והעובדות הבדוקות. אז כהיום.