"עסקת" החטופים מאחורינו ויש מי שיאמרו שהייתה כורח המציאות הישראלית המיוחדת. ברור שאנחנו שמחים על כל אחד מהניצולים וממשיכים לדאוג לאלה שעדיין בידי המפלצות. החמאס ניסה לחבל בה כבר בפעימה השנייה כדי לסחוט ויתורים נוספים וכחלק מהמלחמה הפסיכולוגית נגד הציבור הישראלי. אך יש לזכור: אם לא תושגנה המטרות שישראל הציבה לעצמה במלחמה הזאת, זו תהיה בכייה לא לדורות אלא לעולמים. ברם, הממשלה וראשי הצבא הודיעו שהם נחושים להתמיד בתמרון, חרף לחצים בינלאומיים אפשריים, כולל מצד ידידינו.
ואולם, אם כמצופה, ישראל תמשיך במשימתה הצבאית, כיצד אנחנו רואים את אקורד הסיום הצבאי-מדיני של המלחמה? היעד הברור הוא פירוק חמאסתן, ומכך אסור לסטות ובאותה מידה ברור שבכל תסריט מדיני נושא הביטחון בעזה ישאר בשליטת ישראל ויתכן שזה יחייב אותנו לכונן ברצועה ממשל צבאי זמני, אך בכך אין מענה על השאלה האמיתית: מה בהמשך? ולכך יש להוסיף שמאחר שעזה מעולם לא הייתה אמורה לאכלס ולכלכל 2.3 מיליון תושבים, פתרון אמיתי ומלא ממילא לא יתאפשר ללא פינוי לפחות שליש מתושביה, כך שבכל מקרה מדובר בפתרון ביניים שיחייב סיוע כלכלי בינלאומי ובין-ערבי רב ממדים.
מועלים רעיונות כמו מנדט בינלאומי (אך מי ינדב את הצבא לכך?), נאמנות כלל-ערבית (איזו מדינה ערבית, אולי פרט לקטר, תעמוד בתור כדי לקבל על עצמה תפקיד כזה?), התארגנות מקומית כלשהי (אך מי לידינו יקבע שזה לא יהיה חמאס מוסווה?) - אך האופציה המדוברת ביותר, בוודאי בעיני ארה"ב שאיננה פוסחת על שום הזדמנות להעלותה: העמדת בראש רצועת עזה את הרשות הפלשתינית, כלומר "פתרון" שתי המדינות שבמציאות הנוכחית משמעותו מדינת חמאס - וגם מבלי שנתייחס לשחיתות של הרשות, דבקותה באמנה הפלשתינית הקוראת להשמדת ישראל, לרקורד האנטישמי של מנהיגיה, לחינוך המסית נגד ישראל - זה מתכון ברור להנצחת הבעיות בעזה ואף להחמרתן וכן להמשך הבעיות הביטחוניות של ישראל. ייתכן שגם ממשל ארה"ב מודע לבעייתיות, כפי שנרמז ממאמרו של הנשיא ביידן ב"וושינגטון פוסט" שבו קרא לרשות פלשתינית "מתחדשת" או "מוחיית", אך יש לחכות ולראות אם הסיק מכך שכל מה שמזוהה היום עם הרשות הפלשתינית, אסור שיימשך.
אך אולי אנחנו בכלל בסרט אחר או משחקים שחמט עם עצמנו. בנוסף לתסריטים האפשריים שהובאו לעייל בקשר לעתיד הרצועה, ואולי דווקא בהתעלמות מכוונת מהם, מועלים היום במוקדי מדיניות בינלאומיים ואזוריים רעיונות אחרים, חלקם בתמיכה אפשרית של האמריקנים, וחלקם בניגוד להם. על-פי ההערכות האלה קיימת מידה רבה של הבנות בין וושינגטון לטהרן בנושא הגרעין האירני, הבנות שכבר הובילו לשיכוך המתיחות ביניהן גם בנושאים אחרים - כשמה שנתפסת כהצלחת החמאס, התדמית האסטרטגית הכוללת של אירן ושלוחיה השונים התחזקה - וכי כתוצאה מכך ארה"ב תפעיל את כובד משקלה לקידום סוגיית המדינה הפלשתינית לפני מטרותיה האחרות ולא כמו קודם לכן לנרמול היחסים בין ישראל לסעודיה. ואולי זו הסיבה שאיננו רואים תגובה נחרצת של אמריקה לההתקפות החוזרות ונישנות על אנשיה בעירק ובסוריה וללחצים על סעודיה לעצור את מלחמתה עם החות'ים בתימן.
לפי התזה הזאת, גם לסעודיה שהפשירה לאחרונה את יחסיה עם אירן יש תפקיד בהיערכות המוצעת - כשוושינגטון נדרשת ללחוץ על ישראל לחדול ממהלכה הצבאי בעזה, או לפחות לרסנו. על-פי המתווה הזה על ארה"ב לפעול לקירוב העמדות של סעודיה ואירן ולא לבולמן.
שקוף למדי שמאחורי הדברים ניתן להבחין בידה הלא כל כך נעלמת של אירן, ונובע מכך שישראל חייבת לגייס את כל הכוחות והמוחות הדיפלומטיים והאחרים שעומדים לרשותה לבל תופתע וכדי להדוף התפתחויות מדיניות שליליות מבחינתה. היערכות מדינית אזורית חדשה יכולה אומנם לפעול גם לטובת ישראל, כולל בנושא הפלשתיני ובפרט אם תשתלב ב"הסכמי אברהם", אך לא כשבמרכזה עומדת אירן שהשמדת ישראל נותרה אחת ממטרותיה העיקריות.