"לפני שבוע, לפי הצעת הממשלה, קיבלה הכנסת ברוב מכריע של שני שלישים, בכל הקריאות, את חוק רמת הגולן, ועכשיו אתם מתפארים בכך שאתם 'מענישים' את ישראל. איזה מין דיבור הוא זה הענשת ישראל? האם אנחנו מדינת ואסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות? האם אנחנו נערים בני 14, שאם אינם מתנהגים כהלכה, מכים על אצבעותיהם? לא תפחידונו בעונשים. המאיים עלינו ימצא אותנו אטומי אוזניים. רק נימוקים אנו מוכנים לשמוע. אין לכם שום זכות להעניש את ישראל, ואני מוחה על השימוש במושג זה... תודיע למזכיר המדינה, כי חוק רמת הגולן ישאר בתוקפו, אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו". דברים נוקבים אלה השמיע ראש הממשלה מנחם בגין באוזני שגריר ארה"ב דאז, סם לואיס, בדצמבר 1981, לאחר החלת החוק והמשפט הישראלי על רמת הגולן, ששוחררה מידי הסורים במלחמת ששת הימים. באמצעות השגריר האמריקני הנדהם, שם ראש הממשלה סטופ בפני לחציה של המעצמה הגדולה, הידידותית ביותר לישראל, ונתן לדברים משנה תוקף כשהורה לפרסם בפומבי את מלוא תוכן דבריו לשגריר. היה זה בעקבות הודעת וושינגטון כי היא משעה את מזכר ההבנה לשיתוף אסטרטגי בין שתי המדינות. 42 שנה חלפו מאז. יחסי ארה"ב-ישראל ידעו מעלות ומורדות, לרוב מעלות, תלוי בנשיא היושב בבית הלבן. ב-1981 היה זה הנשיא הידידותי רונאלד רייגן, אבל גם אליו היה הכרח להעביר את המסר התקיף, המגביל את מעורבות היתר של ארה"ב בענייני ישראל. בגין עשה זאת מתוך דאגה לעצמאותנו. עובדה: חוק רמת הגולן שריר וקיים. אפילו הונחה שם אבן פינה ליישוב בשם רמת טראמפ. הנשיא ג'ו ביידן הוא מגדולי אוהביה של ישראל, אולי הגדול שבהם. התמיכה שנותן ממשלו לישראל במלחמה הכה-צודקת ברצועת עזה, מעוררת הערצה והכרת תודה. אמריקה עושה זאת גם מתוך אינטרס צר משל עצמה. להוכיח בעולם המתקטב, כי היא עודנה המעצמה החזקה, לא תיתן לבעלת בריתה לימוט. לא רק שאנו סומכים על הנשק שמוזרם אלינו, על נושאת המטוסים "פורד" העוגנת מול לבנון, על ההבנה שבעיית החות'ים איננה רק של ישראל, ולא רק שארה"ב עומדת לצידנו בזירה הבינלאומית, באו"ם, אלא שראשיה - הנשיא, שר החוץ היועץ לביטחון אסטרטגי, שר ההגנה, הרמטכ"ל ועוד מפקדים בכירים, באים ויוצאים בשערינו. הם מגיעים לחזק אבל גם להזהיר. ללחוץ. ללא ספק השתתפות המזכיר בלינקן והיועץ סאליבן בישיבות קבינט המלחמה היא מרחיקת לכת במעורבות האמריקנית, לטוב ולרע. אני מקווה שראש הממשלה נתניהו, כמו בגין, מוכן לשמוע אך גם לשים גבול בפני העמקת מעורבות זאת, לשמור עצמאותם של מקבלי ההחלטות. בלחצם עלינו עושים זאת האמריקנים הפעם בעדינות. שום חרב אינה מתנופפת מעל ראשינו כפי שהיה ב-1981, ואין כוונות ל"ענישה". השיח, זה הרושם, הוא ענייני וידידותי, אבל תוצאתו עלולה להביא לכך שמטרות הלחימה לא יושגו בסופו של דבר. ועם זאת, לא כל כך הבקשה לסיום המלחמה עד סוף השנה צריכה להדאיגנו, כמו הדרישה - שהנשיא ביידן ואנשיו משמיעים בכל הזדמנות - לפתרון שתי המדינות, "פלשתין" בגדה וברצועה, עם חיבור מעל ומתחת לאדמה (כידוע החמאס התמחה בכריית מינהרות), בין שני חלקי אותה מדינה מומצאת. יש תחושה שהאמריקנים אינם יודעים מה משמעותה המסוכנת של מדינה כזאת. גם לא אחרי שקמה "מדינת עזה" עם ההינתקות, ריקה מהתיישבות יהודית, תוקפנית ויוזמת טבח ה-7 באוקטובר. האם ארה"ב מבקשת לחזור על הדגם האומלל הזה ביהודה ושומרון? האם אינה מודעת לתמיכת רוב עצום מקרב ערביי יו"ש בחמאס ובדרכי פעולתו הרצחניות? האם אינה מודעת לעומק השנאה האנטישמית המפעמת בתוכם, החינוך לשנאת יהודים וישראלים בבתי-הספר של הרש"פ? מנחם בגין ובעקבותיו יצחק שמיר היו נכונים ללכת לקראת ערביי יו"ש, בהענקת אוטונומיה, שלמעשה מיושמת. אבל להקמת "מדינה", משוחררת מכל עכבות, באותם חבלי המולדת היהודית - את זה הם שללו בתקיפות. בעוד המלחמה בעזה מתנהלת במלוא עוזה, בעוד צבאנו מתקדם בדרך לחיסול שלטון חמאס, עלינו גם למנוע את הסכנה העתידית - מדינה פלשתינית, חמאסית, ביו"ש. האם נתניהו, או מי שיבוא אחריו, יידעו להבהיר ולסכל הישנותה של שגיאה חמורה זו, כבעזה? הרי מבחינת האויב "מדינה" היא רק עוד צעד להגשמת חלום "פלשתין מהנהר עד הים". מדינת טרור כושלת, משקיפה על כל גוש-דן ומאיימת עליו. והיה אם יגבר הלחץ האמריקני הידידותי, למען "פתרון שתי המדינות", על ראש הממשלה, המכיר היטב את תורת הלחץ הנגדי, לסכל תביעה אמריקנית זו, ולהזכיר לממשל בוושינגטון: ישראל איננה רפובליקת בננות.