בימים אלו של מצוקה בשוק העבודה וכאדם הנושא פניו לכינונה של חברה, בה יש סולידריות חברתית וקשב להון האנושי העובד, אני מוצא תשובה נאותה בפרשת "וַיִּגַּשׁ" לשלל בעיות המטרידות אותנו כיום, שהון-אנושי-עובד ומסור נדרס על-ידי המתמכרים בלהט להשתוללות חסרת בלמים של ההון. בפרשת "וַיִּגַּשׁ" אני מוצא ביטוי למאוויי במישור החברתי. פרשה זו עבורי היא בבחינת משב רוח רענן, שפועמות בו עוצמות עזות של רגישויות חברתיות ומוסריות כלפי ההון-האנושי-העובד. זו פרשה שכל כולה פתיחות למאווייו ולכמיהותיו של האדם, לעובד הנתון במצוקה כלכלית ובמחויבות שמוטלת עלינו כחברה וכעם לחלצו מהמצב הקשה אליו הוא נקלע. במיוחד בימים אלו ניתן ללמוד מפרשת השבוע, כיצד אנחנו חייבים לפעול בנחישות כחברה מאוחדת, וזאת מתוך מתן אמון מוחלט בהנהגה המדינית והכלכלית, שיכולה לבצע את הבלתי אפשרי, ולהתגבר על קשיים רבים, שקשה היה להאמין שניתן להתגבר עליהם. ועד כמה חשוב, שלא נהיה חברה משוסעת רווית שנאה, שהאלימות המילולית והבוטות הלשונית הם כלי הביטוי שלה. בקוראנו את פרשת "וַיִּגַּשׁ" אנחנו קוראים בפרק מ"ז פסוק י"ד את המשפט: "וַיְּלַקֵּט יוֹסֵף אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר-הֵם שׁוֹבְרִים, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-הַכֶּסֶף בֵּיְתָה פַּרְעֹה". יוסף מבצע פעילות כלכלית מרשימה, שיש לה פירוש אחד - הלאמה. ההלאמה מבוצעת על-ידי רפורמטור בעל רגישות מוסרית. כל יישומה של הרפורמה שבוצעה על ידיו בוצעה בדרכים מוסריות ואנושיות בניגוד להלאמות כוחניות, שפקדו את העת החדשה במיוחד בארצות מזרח אירופה, שאופיינו גם בעוצמות של משברים חברתיים קשים ולעתים גם התלוו להן תופעות מדממות, שגבו מחירי חיים יקרים של חפים מפשע. ההלאמה, שמבצע יוסף, היא תגובה למצב כלכלי קשה מנשוא, המתואר בפרק מ"ז בפסוק י"ג: "וְלֶחֶם אֵין בְּכָל-הָאָרֶץ, כִּי-כָּבֵד הָרַעַב מְאֹד, וְתִלָּהּ אֶרֶץ מְִצַרִים וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב". יש תוצאות חיוביות להלאמה, המבוצעת בשקט ובמשמעת חברתית הראויה למלוא הערכה לרפורמטור יוסף בן יעקב, שהוא בן למיעוט לאומי במצרים. התוצאות החיוביות של ההלאמה המסודרת והמתוכננת היטב באות לידי ביטוי, כמתואר בפסוק י"ז: "...וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם..." - בשפה אחרת נתן להם חיים, כאשר "לֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ". הרפורמטור העברי יוסף העניק לחברה המצרית בעת משבר כלכלי קשה אפשרות להיחלץ ממנו. הוא העניק חיים לחברה במשבר ואפשרויות קיום. לפנינו יוסף הרפורמטור, שמעריך את יכולתו של ההון האנושי העובד בתקופת השפע, לכן הוא מבקש מסילות ללבו ומוצא אותן. בהידברות נאה הוא מחייב את ההון האנושי העובד להטות כתף לביסוס משאביה הכלכליים של המדינה באמצעות הפרשת הון, שהוא בבחינת מס שגובהו 20%. מה שנקבל יותר מאוחר בחוקה המקראית באמצעות חוקי המעשרות, המחייבים תשלום מיסים המבטיחים חיים תקינים, וזאת תוך קשב לצרכי חברה נזקקת ובמיוחד למדדים בשולי החברה, כשהעוני והדלות מתדפקים על חלונות חייהם. אני רואה ביוסף, כמי שהניח נדבכים חברתיים ומוסריים בכלכלה, שיש לה את הרגישות החברתית. ידוע, שכלכלה יכולה להיות דורסנית ואכזרית. כלכלה יכולה לשאת אופי צרכני, הרואה רק את אינטרס ההון ובעליו תוך התעלמות מצרכי ההון האנושי העובד, שכל חייו מגיר זיעתו לשם קיומו. יוסף הוא זה שהניח את הנדבך במסד הכלכלי, המחויב בראש ובראשונה להון האנושי העובד, בו הוא רואה את הערך העליון, שחובה עלינו להיות רגישים לצרכיו, כשהשלטון יוצק את דפוסי הכלכלה. מאחר שמדובר בחברה חקלאית, שהקרקע מהווה את הבסיס העיקרי לכינונם של אמצעי ייצור לקיומו של האדם, אני עדים ליחס מיוחד במקרא כלפי הקרקע. אנחנו רואים קשר בין הרפורמה, שמבצע יוסף, ובין מה שיבוא לידי ביטוי מאוחר יותר בחוק יסוד, שלא ניתן לשנותו, בפרשת "בהר" בספר "ויקרא" פר' כ"ה פס' כ"ג: "וְהָאָרֶץ לֹא תִּמָּכֵר לִצְמִתּוּת....". יוסף ובעקבותיו מכונני החוק המקראי מתחייבים, שלא תהיה בחברה הישראלית תופעה לא מוסרית ובלתי נסבלת של ריכוז קרקעות לעד בידי אדם או משפחה. האדמה, שהיא אמצעי קיומי ראשוני והכרחי לאדם, נמכרת רק לתקופה, ויש מגבלות של זמן לבעלות של האדם על הקרקע. הריבון על האדמה היא הממלכה. העם כולו נלהב כאיש אחד לבצע את תהליכי ההלאמה - עדות לכך נמצא בפרק מ"ז פס' י"ט, בו נהיה עדים לצמד מילים: "אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ". המשך סדיר של קיומם נתקבל בהבנה על-ידי העם, המוכן לשאת בעול הרפורמה ונותן למענה את "אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ" חמישית למדינה (הווה אומר - עשרים אחוז מס לפרעה) ו"אַרְבַּע הַיָּדוֹת" (שמונים אחוז לקיום כלכלי השוטף) להון האנושי העובד. זאת בעיצומו של משבר קשה, או ליתר דיוק בעת ההיחלצות מהמשבר הקשה.