הרגע המרגש ביותר אשר גרם ליוסף להתוודע לאחיו, היה כאשר יהודה הציע שהוא יישאר במצרים ויהיה עבד במקום בנימין: "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר (בנימין) עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו" (בראשית מ"ד, ל"ג). יהודה נאם בפני יוסף והעלה טיעונים שונים כדי לשכנעו לשחרר את בנימין שישוב לאביו, יעקב. אחד מהטיעונים היה שהוא ערֵב עבור בנימין: "כִּי עַבְדְּךָ (יהודה) עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: "אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים" (בראשית מ"ד, ל"ב). יהודה שִׁכנע את אביו לשלוח את בנימין למצרים כשהבטיח לו: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ, אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ - וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית מ"ג, ט'). האוכֶל בבית כמעט נגמר ויעקב הסכים לשלוח את בנימין, כי היה בטוח שיהודה אשר התחייב לשמור על בנימין שמירה מעולה - יעשה הכל כדי להביאו בחזרה. גילוי הערֵבות של יהודה הרשים מאוד את המשנה למלך והוא חשף את זהותו האמיתית. שאלה למחשבה: מדוע דווקא גילוי הערֵבות גרם ליוסף להתוודע לאֶחיו?

הצעות לתשובות:

1.יוסף חשד באחיו שהם מקנאים בבנימין כשם שקינאו בו. הטמנת הגביע באמתחת בנימין באה לבחון עד כמה מסורים אליו האחים. בנאום יהודה נוכח יוסף לדעת שחוסר האחווה ששרר בין האחים בעבר, נמחה כבר ואיננו. 2. היה עימות בין בית לאה שיהודה היה אחד מבניה, לבין בית רחל שיוסף היה בנה הבכור. נראה היה שאינם יכולים להסתדר ביחד. כשיהודה אמר לאביו בקשר לבנימין: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ", היה בכך תיקון: בנימין שהיה בנה השני של רחל, ויהודה השייך לבית לאה וערב עבורו - מתחברים ביחד. כשיוסף שמע מפי יהודה את המילים: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר" - הבין שבית רחל ובית לאה ביחד והתיקון הושלם.

הערֵבות של יהודה לבנימין המשיכה לאורך ההיסטוריה

כשהממלכה התפצלה לממלכת יהודה בה מָלך רחבעם משבט יהודה, ולממלכת ישראל בה מלך ירבעם בן נבט משבט אפרים (=יוסף), שבט בנימין נשאר עם שבט יהודה, למרות שהגיוני היה שיצטרף לממלכת אפרים שהרי יוסף (אביו של אפרים) ובנימין היו בני רחל, אך הערֵבות גרמה שיהודה ובנימין הם כמו אחד. יש בכתוב ראָייה לכך: כאשר נאמר לירבעם בן נבט שהוא יהיה מלך על ישראל, אחיה הנביא קרע את השמלה החדשה אשר עליו לשנים עשר קרעים, ואמר לירבעם: "קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים" (מלכים א' י"א, ל"א). ירבעם קיבל עשרה מתוך שְׁנֵים עָשָׂר השבטים. לרחבעם מלך יהודה אמורים היו להישאר שני שבטים, אך אחיה הנביא אמר: "וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ, לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַ‍ים" (מלכים א' י"א, ל"ב), כי הערֵבות שיהודה קיבל על בנימין בּעָבר חיברה את השבטים יהודה ובנימין לדורות. ערֵבות זו גרמה שבעם ישראל תמיד יהיה שילוב של בית לאה ושל בית רחל.

"כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לזֶה" (שבועות דף ל"ט, עמוד א')

עיקרון הערֵבות ההדדית הוא סוד קיומנו כעם. אדם מרגיל את עצמו להרחיב את ה"אני" ולחשוב ולפעול למען הכלל, לחוש את מצוקתו, ולסייע לו להיחלץ ממנה. ביום ו' השבוע יחול צום עשרה בטבת ויום הקדיש הכללי לזכר הנרצחים בשואה שלא ידוע תאריך פטירתם. הנאצים חששו שלא יוכלו לנצח את היהודים כי הם ערֵבים זה לזה ועוזרים ככל יכולתם גם בתנאים קשים מאוד. ערֵבות זו סייעה ליהודים רבים לעבור את התקופה הנוראה ולשמור על צלם אנוש. דברים אלו נכונים גם ביחס לתקופה הנוכחית שלנו בה קיימת ערֵבות המחזקת ונותנת תחושה של אחדות בין חלקי העם השונים: א. החיילים מתאמצים מאוד להילחם בחירוף נפש, ועם זאת לשחרר חטופים. ב. בארץ וגם בתפוצות רבים יוזמים ומתנדבים באופנים מגוּוָנים. הלוואי שיהא בכך תיקון לניתוק שהיה קיים בין חלקים בעמנו.